ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ב

יז) מי שנשא אשה כשהוא פקח, והרי היא מקודשת לו מן התורה, ונתחרש, שנעשה דינו כשוטה, ואין צריך לומר אם נשתטה ממש, אינו מוציא – אינו יכול לגרש את אשתו לעולם, עד שיבריא. ואין סומכין על רמיזת החרש, ולא על כְּתָבוֹ, אם כתב 'כתבו ותנו גט לאשתי', אף על פי שדעתו נכונה ומיושבת עליו, אלא דינו כשוטה. אבל אם נשא כשהוא חרש, שקידושיו מועילים רק מדרבנן, הרי זה מגרש ברמיזה, לפי שאין קידושיו של חרש קידושין מן התורה, כמו שביארנו בהלכות אישות (פ"ד ה"ט), וכשם שכונס ברמיזה מדרבנן, כך מוציא ברמיזה מדרבנן.
יח) המקדש קטנה על ידי אביה, שהם קידושין גמורים מהתורה, וגירשה כשהיא קטנה, אביה הוא זה שמקבל את גיטה מיד הבעל, ומשיגיע הגט ליד האב, נתגרשה, אך אינו יכול לגרשה על ידי שיתן את הגט לקטנה בעצמה. גירשה כשהיא נערה, והיינו מזמן שתהיה בת שתים עשרה שנה ועד שתהיה בת שתים עשרה וששה חודשים, אם הגיע הגט לידה או ליד אביה, נתגרשה. ואין עושה נערה המאורסה שליח לקבל גיטה מיד בעלה בחיי אביה, אלא היא עצמה צריכה לקבלו, אבל האב עושה שליח לקבל הגט לבתו המאורסת, בין קטנה בין נערה.