שיעור 38. שיר השירים, פרק ח, ה-ז

ה מִ֣י זֹ֗את עֹלָה֙ מִן־הַמִּדְבָּ֔ר מִתְרַפֶּ֖קֶת עַל־דּוֹדָ֑הּ תַּ֤חַת הַתַּפּ֨וּחַ֙ עֽוֹרַרְתִּ֔יךָ שָׁ֚מָּה חִבְּלַ֣תְךָ אִמֶּ֔ךָ שָׁ֖מָּה חִבְּלָ֥ה יְלָדַֽתְךָ׃ ו שִׂימֵ֨נִי כַֽחוֹתָ֜ם עַל־לִבֶּ֗ךָ כַּֽחוֹתָם֙ עַל־זְרוֹעֶ֔ךָ כִּֽי־עַזָּ֤ה כַמָּ֨וֶת֙ אַֽהֲבָ֔ה קָשָׁ֥ה כִשְׁא֖וֹל קִנְאָ֑ה רְשָׁפֶ֕יהָ רִשְׁפֵּ֕י אֵ֖שׁ שַׁלְהֶ֥בֶתְיָֽה׃ ז מַ֣יִם רַבִּ֗ים לֹ֤א יֽוּכְלוּ֙ לְכַבּ֣וֹת אֶת־הָֽאַהֲבָ֔ה וּנְהָר֖וֹת לֹ֣א יִשְׁטְפ֑וּהָ אִם־יִתֵּ֨ן אִ֜ישׁ אֶת־כָּל־ה֤וֹן בֵּיתוֹ֙ בָּאַֽהֲבָ֔ה בּ֖וֹז יָב֥וּזוּ לֽוֹ׃

(ה) מִי זֹאת – מה מהותה של הנפש האלהית הזו, אשר היא עֹלָה מִן הַמִּדְבָּר – לאחר צאתה מהעיר אל המדבר, כלומר לאחר פרידתה מהגוף, הרי היא עולה במעלה הסולם הרוחני לגובהי מרומים, ושם היא מִתְרַפֶּקֶת עַל דּוֹדָהּ, להדבק בו ולהיות צרורה בצרור החיים, בשונה מהנפשות האחרות, שהן הנפש החיונית והנפש הטבעית, שאינן מתקיימות לאחר מיתת הגוף. ומשיב ה', הנפש היקרה הזו אצולה ממקום עליון (ומדבר אליה כעת בלשון זכר, כיון שרק בהיותה בגוף, ומושפעת ומקבלת ממנו, מכונה הנפש בלשון נקבה, אך כאשר היא נפרדת מהגוף ועומדת בפני עצמה מכונה היא בלשון זכר), כי תַּחַת הַתַּפּוּחַ עוֹרַרְתִּיךָ – כאשר עוררתי אותך ממקומך להורידך אל הגוף, היית תחת התפוח (במקום הנקרא 'חקל תפוחין קדישין'), באצילות העליונה, בעולם האורה ששם מקור נשמות ישראל, שָׁמָּה חִבְּלַתְךָ אִמֶּךָ – בעת שנקשרת בחבלי לידה אל 'אמך', שזהו הכינוי לגוף, היית שם בעולם העליון, שָׁמָּה חִבְּלָה יְלָדַתְךָ, כי שם הוא שורשך האמיתי, וכבר בהיותך שם היית חי חיים רוחניים, ולכן עתה לאחר הפרידה מהגוף חזרת למקום מחצבך הראשון, בשמי השמים העליונים.

(ו) מבקשת הנפש מה' שיתן לה שכרה ברצונו ובפעולתו, ואומרת, שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, המרמז אל הרצון, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, וזהו רמז למעשה, ובקשתה שתקבל שכרה בכך שתדבק אל האלהים, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה שאהבה את ה', שהרי מסרה נפשה ברצון למות עבור אהבתו, להדבק בו בתשוקתה אליו, והגם כי קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה – קנאת היצר היתה קשה כשאול, כי רצה להטותה מעבודת ה' ולהוליכה לעמקי השאול, הרי רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה – רשפי אהבת ה' ושלהבתו שבערו בליבה שרפו את פיתויי היצר והוליכוה לדרך ה', וכיון שכל חייה נלחמה ביצר ונצחה אותו, ראוי לה שתקבל שכרה, ותדבק בחי העולמים.

(ז) מסיים המשורר ואומר, הלא נראה מכאן כי מַיִם רַבִּים של פיתויי היצר וחמדת התאוות לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה, כי לא הועילו לבטל את אהבת נפש שלמה אל אלוהיה, וּנְהָרוֹת שוטפים של צרות הזמן ותהפוכותיו לֹא יִשְׁטְפוּהָ, עד אשר ודאי הדבר, כי גם אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה, בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ, כי טבע האהבה הגדולה הזו שימסור עבורה האדם את כל נפשו. והרעיה, נפש שלמה, דבקה בדודה העליון, אלהי הרוחות, לחיי עד.