מסכת מעילה, פרק ב, משנה ו
משנה ו: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ. קָרְמוּ בַתַּנּוּר, הֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים וְלִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשּׁוּם פִּגּוּל נוֹתָר וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה :
משנה ו: שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שמביאים בחג השבועות, מוֹעֲלִין בָּהֶן מִשֶּׁהֻקְדָּשׁוּ, וכאשר קָרְמוּ (-התקשה החלק העליון מחמת האפיה) בַתַּנּוּר, הרי זו תחילת תיקונם, בדומה לשחיטה שהיא תחילת תיקון הקרבן, והֻכְשְׁרוּ לְהִפָּסֵל בִּנגיעת טְבוּל יוֹם וּבִמְחֻסַּר כִּפּוּרִים (אך לא בלינה, שהרי הם נאפים מערב יום טוב, ונאכלים רק ביום טוב, ואינם נפסלים בלינה), וְהוכשרו לִשְׁחוֹט עֲלֵיהֶם אֶת הַזָּבַח – את שני הכבשים הבאים עמהם, כיון שמשעה שקרמו פניהם הרי הם קרויים 'לחם'. נִזְרַק דָּמָן שֶׁל אותם שני כְּבָשִׂים, חַיָּבִין עֲלֵיהֶן (-על שתי הלחם) מִשּׁוּם פִּגּוּל (אם חשב בעת שחיטת הקרבנות לאכול את הלחם שלא בזמנו), נוֹתָר, וְטָמֵא, וְאֵין בָּהֶן מְעִילָה, כיון שהם מותרים באכילה לכהנים:
הוֹאִיל וְאַתֶּם מִתְעַסְּקִים בַּמִּשְׁנָה כְּאִילּוּ אַתֶּם מַקְרִיבִים קָרְבָּן".
(ויקרא רבה)
