ספר נשים: הלכות גירושין, פרק ד

ג) כיצד הוא דין זה, שניתן לכתוב את הגט על דבר שיכול להזדייף, כותב על הנייר המחוק (-שכבר נמחק פעם אחת, ושוב אין ניתן להבחין אם חלק ממנו נמחק פעם נוספת), ועל הדפתרא (-עור שאינו מעובד כראוי), ועל החרס, ועל העלין, ועל ידו של עבד כנעני, ועל קרן של פרה, ובשני אופנים אלו אינו יכול לחתוך את היד או הקרן ולגרשה, שהרי אם כן יהא הגט מחוסר קציצה שהתבאר לעיל שהוא פסול, אלא מוסר לה את העבד כולו ואת הפרה כולה, או את הנייר המחוק והדפתרא וכיוצא בו בפני עדים שיראו את המסירה, שאם לא יהיו שם עדים אף אם יוצא הגט מתחת ידה אינה מגורשת, כיון שיש לחשוש שהוא מזויף, ואינו גט, ועדי מסירה אלו הם שיעידו על הגירושין.
ד) היה הגט חקוק על ידו של עבד בכתובת קעקע, שזהו כתב שאינו יכול להזדייף, והיה יוצא מתחת ידה של האשה, והיו העדים חקוקים על ידו של העבד, הרי זו מגורשת אף על פי שאין לה עדי מסירה, שהרי אין יכול להזדייף. ואפילו היו מוחזקין בעבד שהוא שלו – של הבעל, וגט חקוק על ידו והוא יוצא מתחת ידה של האשה, והיא אומרת בעדים נמסר לי, הרי זו ספק מגורשת, והטעם לכך שאין אומרים שהחזקת העבד בידה מוכיחה שקיבלה אותו מבעלה לשם גירושין (וכשם שכל גט היוצא מתחת יד האשה מוכיח שקיבלתו לשם גירושין והיא מגורשת בודאי), כיון שבעבד יש לחשוש שמא מעצמו נכנס לה, שהרי הוא יכול להלך כרצונו אף שלא מדעת הבעל, שהגודרות (-בעלי חיים וכן עבדים, היכולים להלך מעצמם) אין להן חזקה – המחזיק בהם אינו יכול להוכיח מכך שהם ברשותו שהם שלו, שהרי יתכן שבאו אליו מעצמם.