מאמר ראשון, קטו 5 – קיז

המשך קטו. החבר: ואם מעשה שאול שדרש במתים היה אסור על פי התורה, זהו סימן שבתקופת הנביאים האמינו העם כי הנפשות יש להן קיום אחר המות, ככלות הגוף, ועל כן שאלו במתים. וכן תפילתנו, שבקיאים בה הנשים והקטנים, וכל שכן החכמים, פותחת 'אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה ואתה יצרתה אתה נפחתה בי ואתה משמרה בקרבי ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוהי שאתה הוא רבון כל המעשים ברוך המחזיר נשמות לפגרים מתים'. וענין גן עדן, שמרבים בני אדם להזכירו, לקחוהו מהתורה. הוא המקום החשוב אשר נועד לאדם הראשון, ולולא חטא בעץ הדעת – היה עומד בו לנצח. וכן המלה 'גיהינום' הוא מקום ידוע בקרבת ירושלים, גיא שאין האש נכבית ממנו, והיו שורפים בו עצמות הטומאה ונבלות ושאר הטומאות והמלה גיהינום מורכבת משתי מלים 'גיא' 'הינום', והוא המקום הנזכר בתנ"ך, 'גיא בן הינום' (ירמיהו ז).

קטז. הכוזרי: אם כן אין חדוש בדברי הדתות שלאתר תורתכם, אלא פירוט יתר של גן עדן וגיהינום, והרחבת הדברים וריבוים.

קיז. החבר: גם בזה אין חידוש. כי חז"ל הרבו לדבר על זה מאד. עד שאם תחפש ותדרוש בדברי החכמים, לא תשמע מהדתות שום דבר חדש שלא הגידוהו חז"ל.