מסכת שבועות, פרק ג, משנה י

משנה י: שְׁבוּעַת בִּטּוּי נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים, בַּכְּשֵׁרִים וּבַפְּסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, מִפִּי עַצְמוֹ. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ מַכּוֹת וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד:

משנה י: שְׁבוּעַת בִּטּוּי, שעניינה התבאר לעיל, נוֹהֶגֶת בָּאֲנָשִׁים וּבַנָּשִׁים, בָּרְחוֹקִים וּבַקְּרוֹבִים – בין אם נשבע שיעשה דבר פלוני לאדם הקרוב לו, ובין אם נשבע שיעשה כן לרחוק, בַּכְּשֵׁרִים לעדות וּבַפְּסוּלִין, בִּפְנֵי בֵית דִּין וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי בֵית דִּין, (בשונה משבועות העדות והפקדון, שבהם יש חילוק בדברים אלו), מִפִּי עַצְמוֹ – אם נשבע בפיו, או שענה 'אמן' אחרי אדם אחד שהשביעו, אך אם רק שתק אחרי השבעת אחרים, או שהשיב על השבת אחרים בלשון 'לא אכלתי' ללא לשון שבועה, אינו חייב. וְחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ של שבועת ביטוי מַכּוֹת, וְעַל שִׁגְגָתָהּ קָרְבָּן עוֹלֶה וְיוֹרֵד.