מסכת מעשרות, פרק א, משנה א

פרק א, משנה א: כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת, כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל, וְנִשְׁמָר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל שֶׁתְּחִלָּתוֹ אֹכֶל וְסוֹפוֹ אֹכֶל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמְרוֹ לְהוֹסִיף אֹכֶל, חַיָּב קָטָן וְגָדוֹל. וְכָל שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ אֹכֶל אֲבָל סוֹפוֹ אֹכֶל, אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אֹכֶל:

מסכת זו עוסקת בדיני הפרשת מעשרות, ובכלל זה מעשר ראשון הניתן ללויים, מעשר שני הנאכל על ידי הבעלים בירושלים, ומעשר עני הניתן לעניים.

פרק א, משנה א: כְּלָל אָמְרוּ בַּמַּעַשְׂרוֹת, מה הם הדברים החייבים בהפרשת מעשרות והוא הדין בהפרשת תרומה גדולה ותרומת מעשר), כָּל שֶׁהוּא אֹכֶל – עומד לאכילה, למעט צמחים המשמשים לצביעה, אף אם הם נאכלים בשעת הדחק, וְנִשְׁמָר – יש לו בעלים השומרים עליו, למעט הפקר שאינו נשמר, וְגִדּוּלָיו מִן הָאָרֶץ, למעט כמהין ופטריות שאינם יונקים מהארץ אלא מהאויר, חַיָּב בַּמַּעַשְׂרוֹת. ודינים אלו נלמדים מהפסוק 'עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה', ולשון 'תבואת' באה ללמד שרק דבר שהוא מאכל אדם, בדומה לתבואה, חייב במעשרות. ולשון 'זרעך' מלמדת שרק דבר שהוא 'שלך', והיינו שיש לו בעלים, חייב במעשרות, למעט הפקר. וכן ממעטים מלשון 'זרעך' דבר שאין גידולו מן הארץ, כמו כמהין ופטריות, שאין זורעים אותם, אלא הם צומחים מאליהם.

וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ במעשרות, כָּל דבר שֶׁתְּחִלָּתוֹ אֹכֶל – בתחילת גידולו, בקטנותו, כבר ראוי הוא למאכל, וְסוֹפוֹ אֹכֶל – ואף לאחר שהסתיימה גדילתו הוא ראוי למאכל, וכגון ירקות, שהם ראויים לאכילה בין כשהם קטנים ובין כשהם גדולים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שׁוֹמְרוֹ כדי לְהוֹסִיף אֹכֶל, שיגדל ויתווסף האוכל שבו, חַיָּב במעשרות כשהוא קָטָן וּכשהוא גָדוֹל. וְכָל שֶׁאֵין תְּחִלָּתוֹ אֹכֶל, אֲבָל סוֹפוֹ אֹכֶל, וכגון פירות האילן, שבקטנותם אינם ראויים לאכילה, אֵינוֹ חַיָּב במעשרות עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה אֹכֶל, שנאמר 'וְכָל מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַה", ומלשון 'מזרע הארץ מפרי העץ' יש ללמוד שאין בו חיוב מעשרות עד שיגדל וייעשה פרי.