מסכת סוכה, פרק א, שיעור 7

משנה

חֲבִילֵי קַשׁ, וְכן חֲבִילֵי עֵצִים, וְכן חֲבִילֵי זְרָדִין, כשהם קשורים ואגודים, אף שהם גידולי קרקע ואינם מקבלים טומאה, אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן, והטעם לכך יבואר בגמרא. וְאִם הִתִּירָן מקשריהן, כְּשֵׁרוֹת. וְכֻלָּן – כל הדברים שלמדנו לעיל שפסולים לסיכוך, כְּשֵׁרוֹת לַעשיית דְּפָנוֹת הסוכה.

גמרא

אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ חכמים שחֲבִילֵי קַשׁ וַחֲבִילֵי עֵצִים וַחֲבִילֵי זְרָדִים אֵין מְסַכְּכִין בָּהֶן, לֹא מִפְּנֵי שֶׁמעיקר הדין הֵן אֲסוּרִין לְסִיכּוּךְ, שהרי הם גידולי קרקע ואינם מקבלים טומאה, וכשרים הם לסיכוך, אֶלָּא, גזירת חכמים היא, מפני אותם פְּעָמִים שֶׁאָדָם בָּא מִן הַשָּׂדֶה וַחֲבִילָתוֹ עַל כְּתֵיפוֹ, וּמַעֲלָהּ וּמַנִּיחָהּ עַל גַּבֵּי סוּכָּה כדי לְיַבְּשָׁהּ, ואינו מתכוון לשם מצוה ואף לא לשם צל, וסיכוך כזה פסול לדברי הכל (לבית שמאי יש צורך בכוונה לשם סוכה, ולבית הלל בכוונה לשם צל, וכמו שהתבאר), וְנִמְלַךְ עָלֶיהָ לְסִיכּוּךְ – ולאחר זמן מחליט בדעתו שתשמש החבילה לשם סכך לסוכת מצוה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה (דברים טז יג) 'חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ', ודרשו חכמים 'תַּעֲשֶׂה', וְלֹא מִן הֶעָשׂוּי, וכאן כבר היה הסכך מונח קודם לכן באופן שאינו מועיל לשמש כסכך, ואין די במחשבתו עתה כדי להכשירו אלא צריך מעשה ממש, ומחמת חשש זה גזרו חכמים איסור לסכך בחבילות כלל, ואף אם הניחם לשם סוכה הרי היא פסולה. אמנם כיון שהפסול באופן זה הוא רק מדרבנן, אם התיר את קשרי החבילות, הסוכה כשרה, אף שלא נענע את הקנים שבה, וכמבואר במשנה (אבל באופן שהניח באמת את החבילות לייבשן, ואחר כך נמלך בדעתו והחליט להשאירם לשם מצוות סוכה, הרי הן פסולות מהתורה, וצריך להגביהם ולהניחם שוב לשם מצוות סוכה).

כפי שהתבאר לעיל, סכך צריך להיות מדבר שהוא גידולי קרקע ואינו מקבל טומאה. הגמרא מבררת את דינם של מינים שונים לענין זה: בזמנם היו עושים את החיצים משילוב של עץ וברזל, המשתלבים זה בזה, לפעמים היתה הבליטה בעץ והנקב בברזל שעליו, ולפעמים היה העץ נקוב ובתוך הנקב מכניסים את חוד הברזל. אָמַר רַב יְהוּדָה, סִכְּכָהּ בְּחִצִּים העשויים עץ, אם השתמש בִּ'זְכָרִים' – חלקי החץ הבולטים (שמכניסים אותם לתוך הברזל המנוקב), כְּשֵׁרָה, כיון שחלקים אלו אינם מקבלים טומאה, אבל אם השתמש בִּ'נְקֵבוֹת' – בחיצים שיש להם בית קיבול להכנסת חוד הברזל, פְּסוּלָה, כיון דְּאותו חלל שבחץ בֵּית קִיבּוּל הוּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא עָשׂוּי לְמַלֹּאות – עתיד אותו בית קיבול להתמלאות בחלק השני של החץ, והוא מילוי קבוע הנשאר לעולם, מכל מקום שְׁמֵיהּ בֵּית קִבּוּל – נחשב הדבר כבית קיבול, וכלי עץ שיש להם בית קיבול מקבלים טומאה, וממילא פסולים הם לסיכוך.

אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, סִכְּכָהּ בַּאֲנִיצֵי פִּשְׁתָּן – בחוטי פשתן שנידוכו וסורקו, פְּסוּלָה, כיון שנשתנתה צורתו ואינו נראה כגידולי קרקע. אבל אם סיככה בְּהוּצְנֵי פִּשְׁתָּן, כְּשֵׁרָה, ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'הוּצְנֵי', כִּיתָּנָא דְּלֹא דַּיִיק וְלֹא נָפִיץ – פשתן שלא נידוך ולא סורק, דְּעֲדַיִין עֵץ הוּא – שעדיין ניכר שהוא גידולי קרקע, וכשר.

אָמַר רַב יְהוּדָה, הַנֵּי – אותן עשבים ששמותיהן 'שׁוּצֵי' וּ'שְׁוָצָארֵי', שיש להם עלים רחבים מאד, מְסַכְּכִין בְּהוּ, שהרי הם גידולי קרקע ואינם מאכל אדם. אַבַּיֵּי אָמַר, בְּ'שׁוּצֵי', מְסַכְּכִינַן בְּהוּ – אכן ניתן לסכך, אבל בִּ'שְׁוָצָארֵי' לֹא מְסַכְּכִינַן – אין לסכך. מבארת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה טעמו של אביי האוסר לסכך במין זה, כֵּיוָן דְּסָנִי רֵיחֵיהּ – כיון שריחו של ירק זה רע, שָׁבֵיק לְהוּ וְנָפֵיק – יש לחשוש שיניח האדם את סוכתו ויצא.

אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא, הַנֵּי – אותם מיני קוצים ששמם 'הִיזְמֵי' וְ'הִיגֵי', מְסַכְּכִין בְּהוּ, כיון שהם גידולי קרקע. אַבַּיֵּי אָמַר, בְּ'הִיזְמֵי', מְסַכְּכִין בְּהוּ, אך בְּ'הִיגֵי' לֹא מְסַכְּכִין, והטעם לכך, כֵּיוָן דְּנָתְרִין טַרְפַּיְיהוּ – כיון שדרך צמח זה שעליו נושרים, יש לחשוש דשָׁבֵיק לְהוּ וְנָפֵיק – יניח האדם את סוכתו מחמת כן, ויצא.

דין נוסף בענין זה: אָמַר רַב גִּידְּל, אָמַר רַב, הַאי אַפְּקוּתָא דְּדִיקְלָא – הסיבים המצויים בדקל, סמוך למקום חיבורו לקרקע, מְסַכְּכִינַן בָּהּ – מותר להשתמש בהם לצורך סיכוך, וְאַף עַל גַב דַּאֲגִידָן – ואף שהסיבים הללו אגודים יחד ומחוברים בתחתיתם, ולכאורה היה מקום לפסול זאת כדין חבילה, אֶגֶד בִּידֵי שָׁמַיִם לֹא שְׁמֵיהּ אֶגֶד – קשירה הנעשית מעצמה, שלא על ידי אדם, אינה נחשבת 'אגד' לענין זה. וְאַף עַל גַב דְּהָדַר אָגֵיד לֵיהּ – ואף אם חזר וקשר את אותם סיבים בצידם השני, אֶגֶד דְּחַד לֹא שְׁמֵיהּ אֶגֶד – קשירה של דבר אחד, כל זמן שלא צירפו אותו עם דבר אחר, אינה נחשבת 'אגד' לענין זה, והרי כאן נחשבים כל הסיבים כדבר אחד, והרי זה כמי שאגד קנה אחד בלבד, שאין בזה פסול של חבילות.

דָּרַשׁ מָרֵימָר, הַנֵּי אִיסּוּרְיָיאתָא דְּסוּרָא – אותם חבילות של קנים הנמכרות בסורא, והמוכרים קושרים אותם לפי מנין מסוים של קנים, מְסַכְּכִינַן בְּהוּ – מותר לסכך בהם, וְאַף עַל גַב דַּאֲגִידָן – ואף שאלו חבילות קשורות, אין בזה איסור חבילות, דלְמִנְיָנָא בְּעָלְמָא הוּא דַּאֲגִידָן – כיון שהן קשורות רק כדי שיידעו את מספר הקנים שבכל חבילה, ובאופן זה אין איסור.

אָמַר רַבִּי אַבָּא, אָמַר שְׁמוּאֵל, הַנֵּי צְרִיפֵי דְּאוּרְבָּנֵי – אותן חבילות של ערבות, שקשורות בשני צידיהם, בצד של גדילת הענפים ובצד של ראשי העלים, כֵּיוָן שֶׁהִתִּיר רָאשֵׁי מַעֲדַנִּין שֶׁלָּהֶן – לאחר שהתיר את הקשר שבראשם העליון, במקום העלים, כְּשֵׁרִין. שואלת הגמרא, וְהָא אֲגִידֵי מִתַּתָּאֵי – והרי הם עדיין קשורים בצידם התחתון. משיבה הגמרא, אָמַר רַב פַּפָּא, דְּשָׁרֵי לְהוּ – אכן צריך הוא לפתוח את הקשר עצמו, אך אף שלא התיר את הקליעה כולה ונראים הם כמחוברים, כשרים הם. מביאה הגמרא תשובה נוספת, רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר, באמת אינו צריך להתיר את הקשר התחתון, דכָּל אֶגֶד שֶׁאֵינוֹ עָשׂוּי לְטַלְטְלוֹ – כל קשירה שאינה יכולה להשאר לאחר שמטלטלים את החבילה, לֹא שְׁמֵיהּ אֶגֶד – אין זו נחשבת קשירה לענין זה, וכיון שקשר זה אינו חזק כל כך שישאר לאחר שיטלטלו את החבילה, אין זה קשר האוסר.