מסכת מעשרות, פרק א, משנה ז

משנה ז: הַיַּיִן, מִשֶּׁיְּקַפֶּה. אַף עַל פִּי שֶׁקִּפָּה, קוֹלֵט מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה וּמִן הַצִּנּוֹר, וְשׁוֹתֶה. הַשֶּׁמֶן, מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה. אַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד, נוֹטֵל מִן הֶעָקָל וּמִבֵּין הַמָּמָל וּמִבֵּין הַפַּצִּים, וְנוֹתֵן לַחֲמִטָּה וְלַתַּמְחוּי, אֲבָל לֹא יִתֵּן לַקְּדֵרָה וְלַלְּפָס כְּשֶׁהֵן רוֹתְחִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וְצִיר:

משנה ז: משנתנו ממשיכה להביא את הזמנים של 'גמר מלאכה' במים שונים, לחייבם במעשרות אף לאכילת עראי: הַיַּיִן, גמר מלאכתו הוא מִשֶּׁיְּקַפֶּה – מזמן שיסיר את החרצנים והזגים העולים וצפים על פני היין בשעת תסיסתו.

ואמנם אַף עַל פִּי שֶׁקִּפָּה, זהו גמר מלאכה רק ליין שכבר נמצא בבור, אבל עדיין קוֹלֵט הוא יין מִן הַגַּת הָעֶלְיוֹנָה, ששם עדיין מעורבים החרצנים והזגים ביין, וּמִן הַצִּנּוֹר המוליך את היין מהגת העליונה אל הבור, וְשׁוֹתֶה.

הַשֶּׁמֶן – שמן זית, מִשֶּׁיֵּרֵד לָעוּקָה – כמין גומא הנמצאת לפני בית הבד, שהשמן יורד לתוכה, ואַף עַל פִּי שֶׁיָּרַד, והוקבע למעשרות, זהו רק השמן שכבר ירד לבור, אך נוֹטֵל הוא שמן מִן הֶעָקָל – כלי העשוי מחבלים, והזיתים מונחים בתוכו לסוחטם על ידי קורה המונחת עליהם, וּמִבֵּין הַמָּמָל – החלק העליון של הריחיים שטוחנים בהם את הזיתים להוציא את השמן, וּמִבֵּין הַפַּצִּים – שמן היוצא מבין הנסרים של הגת, שסוחטים שם את הזיתים, וְנוֹתֵן שמן זה לַחֲמִטָּה – מין עוגה דקה, שרגילים להחליק את פניה בשמן לאחר אפייתה, ואף על פי שהבישול קובע גם כן למעשר, אין דבר זה נחשב כבישול, וְלַתַּמְחוּי – כלי שמעבירים אליו את האוכל לאחר בישולו בקדירה, וכיון שהוא 'כלי שני', אינו מבשל את השמן הניתן בו, אֲבָל לֹא יִתֵּן שמן זה לַקְּדֵרָה וְלַלְּפָס המונחים בעצמם על גבי האש, אף לאחר שהעבירם מהאש כְּשֶׁהֵן עדיין רוֹתְחִין, כיון שבאופן זה מתבשל השמן, ובישול קובע למעשר.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן שמן זה, ואף לקדירה ולפס רותחים, אם כבר הסירם מעל גבי האש, חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וְצִיר, כיון שחריפותם מסייעת ומבשלת את השמן שמעורב בהם.