שיעור 34, מגילת אסתר, פרק ז, א-ד
פרק ז (א) וַיָּבֹ֤א הַמֶּ֨לֶךְ֙ וְהָמָ֔ן לִשְׁתּ֖וֹת עִם־אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּֽה׃ (ב) וַיֹּאמֶר֩ הַמֶּ֨לֶךְ לְאֶסְתֵּ֜ר גַּ֣ם בַּיּ֤וֹם הַשֵּׁנִי֙ בְּמִשְׁתֵּ֣ה הַיַּ֔יִן מַה־שְּׁאֵֽלָתֵ֛ךְ אֶסְתֵּ֥ר הַמַּלְכָּ֖ה וְתִנָּ֣תֵֽן לָ֑ךְ וּמַה־בַּקָּֽשָׁתֵ֛ךְ עַד־חֲצִ֥י הַמַּלְכ֖וּת וְתֵעָֽשׂ׃ (ג) וַתַּ֨עַן אֶסְתֵּ֤ר הַמַּלְכָּה֙ וַתֹּאמַ֔ר אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֨יךָ֙ הַמֶּ֔לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּֽשָׁתִֽי׃ (ד) כִּ֤י נִמְכַּ֨רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַֽהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַֽעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֨רְנוּ֙ הֶֽחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ׃
פרק ז (א) וַיָּבֹא הַמֶּלֶךְ וְהָמָן לִשְׁתּוֹת עִם אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה.
(ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לְאֶסְתֵּר גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בְּמִשְׁתֵּה הַיַּיִן, מַה שְּׁאֵלָתֵךְ לצורך עצמך, אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה, והוסיף לכנותה 'המלכה', מה שלא אמר במשתה הראשון, כאומר לה שתוכל לבקש גם דבר גדול מאד הראוי לה מצד מלכותה, וְתִנָּתֵן לָךְ. וּמַה בַּקָּשָׁתֵךְ עבור אחרים, אפילו עַד חֲצִי הַמַּלְכוּת, וְתֵעָשׂ.
(ג) וַתַּעַן אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה וַתֹּאמַר, אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ הַמֶּלֶךְ, וְאִם עַל הַמֶּלֶךְ טוֹב, תִּנָּתֶן לִי נַפְשִׁי בִּשְׁאֵלָתִי – שאלתי עבור עצמי אינה אלא להחיות את נפשי, וְעַמִּי בְּבַקָּשָׁתִי – ובקשתי עבור האחרים, שהם עמי, אינה עושר וכבוד וכדומה, אלא רק לבקש את הצלת נפשם ממוות.
(ד) עתה הוכיחה לפני המלך את כל כזביו של המן, כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי – כי אין המדובר בעם בלתי ידוע ושפל, אלא בעם ישראל אשר המלכה בעצמה היא מאותו העם, ועיקר כוונת המן היתה נגד אסתר עצמה, להורגה, ומתוך כך התגולל במזימות על כל העם, ולכן אמרה 'אני ועמי', ועוד רימה המן את המלך, כי לא היתה זו מכירה של דת בלבד, להעבירם לדת אחרת, אלא לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד. וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ, שלא היה מרמה את המלך אלא בזה שלא גילה לו איזה עם זה, אך לא היה רוצה להורגם, הֶחֱרַשְׁתִּי, אבל עתה ששיקר גם באיכות הגזירה ומהותה, שהיא להרוג את כל האומה, לא אחריש. וכנגד מה שאמר המן על היהודים 'ולמלך אין שווה להניחם', אמרה אסתר שאדרבה, כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ – אין השארתו בחיים של המן הצורר שוה כנגד הנזק שהוא עושה למלך בקיומו, שהורס הוא את כל קיום מלכותו.
