(138) שער התבונה, פרק טז

וְעֵצָה נְכוֹנָה הִיא לִשְׁמִירַת הַלָּשׁוֹן, אֲפִלּוּ אִם כְּבָר הֻרְגַּל בּוֹ, חַס וְשָׁלוֹם, וְגָבַר עָלָיו יִצְרוֹ בְּעִנְיָן זֶה, עַד שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ הַלָּשׁוֹן הָרָע שֶׁמּוֹצִיא בְּפִיו, אַף עַל פִּי כֵן אַל יִתְיָאֵשׁ מִזֶּה, וְיֵדַע לְנָכוֹן כִּי עַל יְדֵי חֲזָרַת הַדִּין כַּמָּה פְּעָמִים, יִתְהַפֵּךְ הָעִנְיָן וְיֻקְבַּע הַדָּבָר בְּטִבְעוֹ, שֶׁיַּרְגִּישׁ לְבַסּוֹף כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיֵּצֵא מִפִּיו. וַאֲפִלּוּ אִם לֹא יִהְיֶה רַק אֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, יַרְגִּישׁ בּוֹ בִּלְשׁוֹנוֹ בָּעֵת הַהִיא, כִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָטַע בָּאָדָם כֹּחַ הַהַרְגָּשָׁה וְהִטְבִּיעַ בּוֹ שֶׁיַּרְגִּישׁ יוֹתֵר, בְּעֵת שֶׁיִּפְגַּע הַדָּבָר בִּלְשׁוֹנוֹ (וְהוּא כְּעֵין מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲזַ"ל בְּחֻלִּין: מַר בָּדֵיק לַהּ בְּלִישָׁנָא). וְהַכֹּחַ הַזֶּה מוֹעִיל מְאֹד לְלִמּוּד הַתּוֹרָה, שֶׁבְּעֵת שֶׁהוּא מוֹצִיא אֶת הַדָּבָר מִלִּבּוֹ לִלְשׁוֹנוֹ, אָז נִבְחָן הַדָּבָר אִם הוּא הָגוּן, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חֲזַ"ל: "כִּי חַיִּים הֵם לְמֹצְאֵיהֶם" בַּפֶּה. וְכֵן כְּהַאי גַּוְנָא בְּכָל עִנְיְנֵי הַדִּבּוּר, רַק מֵחֲמַת רֹב הַהֶרְגֵּל לְדַבֵּר דְּבָרִים יְתֵרִים וְשֶׁלֹּא לִתֵּן לֵב לָהֶם, נֶחֱלָשׁ מְאֹד זֶה הַכֹּחַ אֶצְלוֹ, אָכֵן כַּאֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כִּדְבָרֵינוּ הַנַּ"ל, וּבְוַדַּאי יָשִׂים לֵב לִדְבָרִים שֶׁיְּדַבֵּר מֵעֵת הַהִיא וָהָלְאָה, יַתְחִיל כֹּחַ הַהַרְגָּשָׁה הַזֶּה לְהִתְחַזֵּק אֶצְלוֹ מְעַט מְעַט, עַד שֶׁיַּעֲמֹד עַל מְכוֹנוֹ כָּרָאוּי.