מסכת שבת, פרק יט, משנה ב

משנה ב: עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת מוֹהֲלִין וּפוֹרְעִין וּמוֹצְצִין וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ אִסְפְּלָנִית וְכַמּוֹן אִם לֹא שָׁחַק מֵעֶרֶב שַׁבָּת לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו וְנוֹתֵן אִם לֹא טָרַף יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת יִנָּתֵן זֶה בְעַצְמוֹ וְזֶה בְעַצְמוֹ וְאֵין עוֹשִׂין לָהּ חָלוּק לְכַתְּחִלָּה אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט אִם לֹא הִתְקִין מֵעֶרֶב שַׁבָּת כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת:
משנה ב: עוֹשִׂין כָּל צָרְכֵי מִילָה בַּשַּׁבָּת, מוֹהֲלִין – חותכים את העורלה, וּפוֹרְעִין – קורעים את העור הדק שתחת הערלה, וּמוֹצְצִין את מקום המילה כדי שלא יקרוש הדם ויסתכן התינוק, וְנוֹתְנִין עָלֶיהָ (-על המילה) אִסְפְּלָנִית – תחבושת, וְכַמּוֹן. אִם לֹא שָׁחַק (-טחן) את הכמון מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לוֹעֵס בְּשִׁנָּיו, כדי לשנות מדרך המלאכה הרגילה (מכיון שאין צורך לעשות כן דוקא בכלי, שהוא איסור תורה, מוטב לעשות בשינוי), וְנוֹתֵן על גבי המילה.

היו נוהגים בזמנם לערבב יין ושמן יחד, ולטפטף מהם על מקום המילה, לרפואה, ולכתחילה אין לעשות כן בשבת, כיון שזו דרך רפואה, וגזרו חכמים איסור בכל דבר שהוא דרך רפואה מחשש שחיקת סממנים, שהם איסור תורה, אך אִם לֹא טָרַף (-עירבב) יַיִן וָשֶׁמֶן מֵעֶרֶב שַׁבָּת, לא יערבבם בשבת, אלא יִנָּתֵן זֶה (-היין) בְעַצְמוֹ וְזֶה (-השמן) בְעַצְמוֹ.

ומנהגם היה להניח על המילה חתיכת בגד נקובה המכונה כאן 'חלוק', ומניחים את מקום המילה בתוך הנקב, ואת שאר הבגד מלפפים סביבו, וְאם לא הכינוהו מערב שבת, אֵין עוֹשִׂין לָהּ 'חָלוּק' לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל כּוֹרֵךְ עָלֶיהָ סְמַרְטוּט – חתיכת בד. אִם לֹא הִתְקִין – לא הכין והזמין חלוק או סמרטוט מֵעֶרֶב שַׁבָּת, וצריך להביאו ממקום אחר, כּוֹרֵךְ עַל אֶצְבָּעוֹ וּמֵבִיא, כדי שלא יהא זה דרך טלטול ממש, וַאֲפִלּוּ מֵחָצֵר אַחֶרֶת, שאינה מעורבת.