מסכת סוכה, פרק ג, שיעור 29

משנה

משנתנו ממשיכה לבאר את אופן אמירת ההלל: מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל – לומר פעמיים את הפסוקים מ'אודך ה" ועד סוף ההלל, יִכְפּוֹל (והטעם לכך, כיון שבמזמור זה (תהילים קיח) יש פסוקים רבים הכתובים בלשון כפולה, שהרי המזמור מתחיל בפסוק 'הֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', ומסתיים בפסוק 'הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ', הלשון 'יֹאמַר נָא' ו'יֹאמְרוּ נָא' כתובה בו שלש פעמים. וכן 'קָרָאתִי יָּהּ', 'עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ'. 'ה' לִי לֹא אִירָא', 'ה' לִי בְּעֹזְרָי'. 'טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בָּאָדָם', 'טוֹב לַחֲסוֹת בַּה' מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים', וכן שאר הפסוקים, ולכן נהגו לכפול באמירת ההלל גם את הפסוקים שבהמשך הפרק, שאינם כפולים בעצמם) מקום שנהגו לִפְשׁוֹט – לומר פעם אחת, יִפְשׁוֹט. מקום שנהגו לְבָרֵךְ אַחֲרָיו – אחרי אמירת ההלל, יְבָרֵךְ (ובגמרא יבואר דין הברכה שלפני אמירת ההלל), הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה.

המשנה דנה עתה בשנת השמיטה, בה אסור לעשות סחורה בפירות שביעית, כיצד רוכשים את המינים בארץ ישראל בשנה זו: הַלּוֹקֵחַ (-הקונה) לוּלָב מֵחֲבֵרוֹ בַּשְּׁבִיעִית, ומדובר באדם הקונה מעם הארץ לולב ואתרוג, ואף שהלולב אינו קדוש בקדושת שביעית, שהרי אינו ראוי לאכילה, הרי האתרוג קדוש בקדושת שביעית, ועם הארץ חשוד שלא ינהג בדמי האתרוג בקדושת שביעית, ולא יבערם בשעת הביעור, ולכן נוֹתֵן לוֹ המוכר את האֶתְרוֹג בְּמַתָּנָה, ומבליע לו הקונה את שווי האתרוג בדמי הלולב, כיון שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי לְלָקְחוֹ – לקנות ממנו את האתרוג בַּשְּׁבִיעִית, וכמו שהתבאר.

גמרא

הגמרא מביאה ברייתא בענין אמירת ההלל: תָּנָא בברייתא, רַבִּי, היה כּוֹפֵל בָּהּ דְּבָרִים, כלומר, מהפסוק 'אנא ה' הושיעה נא' היה אומר כל פסוק פעמיים, רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פַּרְטָא היה מוֹסִיף בָּהּ דְּבָרִים. מבררת הגמרא, מַאי – מה היה מוֹסִיף. אָמַר אַבַּיֵּי, מלבד מה שהיה רבי כופל, היה הוא מוֹסִיף לִכְפֹּל כבר מְ'אֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי' וּלְמַטָּה – והלאה.

שנינו במשנה, 'מקום שנהגו לְבָרֵךְ אַחֲרָיו, יְבָרֵךְ' וְכוּ'. אָמַר אַבַּיֵּי, לֹא שָׁנוּ דין זה, שהברכה על ההלל תלויה במנהג, אֶלָּא בברכה שלְאַחֲרָיו, אֲבָל הברכה שלְפָנָיו, מִצְוָה לְבָרֵךְ, ואין הדבר תלוי במנהג, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל הַמִּצְוֹת כֻּלָּן מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶן עוֹבֵר לַעֲשִׁיָּתָן (-קודם עשייתם).

מבררת הגמרא, מַאי מַשְׁמַע – מהיכן יש ללמוד דְּהַאי – שלשון זו של 'עוֹבֵר', לִישְׁנָא דְּאַקְדּוּמֵי הוּא – לשון הקדמה הוא (ולכן 'עובר לעשייתם' היינו 'קודם עשייתם'), אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק, דְּאָמַר קְרָא (שמואל ב' יח כג) 'וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ דֶּרֶךְ הַכִּכָּר, וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי', והיינו שרץ לפני הכושי. אַבַּיֵּי אָמַר, מֵהָכָא – מפסוק זה יש ללמוד זאת, שנאמר לגבי יעקב אבינו כשפגש את עשיו (בראשית לג ג) 'וְהוּא עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה שֶׁבַע פְּעָמִים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו'. וְאִיבָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך שיש ללמוד זאת מֵהָכָא – מפסוק זה, (מיכה ב יג) 'וַיַּעֲבֹר מַלְכָּם לִפְנֵיהֶם וַה' בְּרֹאשָׁם'.

משנה

נאמר בתורה (ויקרא כג מ) 'וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים', ומבואר בפסוק שהשמחה שבעת ימים היא 'לפני ה' אלוקיכם', כלומר בבית המקדש: בָּרִאשׁוֹנָה, הָיָה לוּלָב (-ארבעת המינים) נִטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה ימים, וּבַּמְּדִינָה – בשאר המקומות, יוֹם אֶחָד – ביום טוב ראשון של סוכות, כעיקר דין התורה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ השני, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִטָּל אף בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה ימים, זֵכֶר לַמִּקְדָשׁ. וְעוד תקנה התקין רבן יוחנן בן זכאי, שֶׁיְּהֵא 'יוֹם הֶנֶף' כֻּלּוֹ אָסוּר, כלומר, ביום ט"ז ניסן מניפים את העומר, והנפה זו מתירה באכילה את התבואה החדשה, אמנם לאחר שחרב בית המקדש ואין מניפים את העומר כלל, מצד הדין מותר לאכול מהתבואה החדשה מיד כשהאיר המזרח ביום ט"ז, אמנם חשש רבן יוחנן שכשיבנה בית המקדש במהרה יזכרו האנשים שבשנה הקודמת אכלו את התבואה החדשה מיד בשחרית של יום ט"ז, ויעשו כן גם באותה שנה, ולא יידעו שבשנה הקודמת היה הדבר מותר מחמת שלא הקריבו את העומר, ואילו בשנה זו הדבר אסור עד הקרבת העומר. ומשום כך תיקן שכל יום ט"ז יהא אסור באכילת התבואה החדשה.

גמרא

שנינו במשנה שנתקנו כמה תקנות 'זכר למקדש'. מבררת הגמרא, מְנָא לָן דְּעַבִידְנָא – מנין אנו לומדים שיש לעשות זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דאָמַר קְרָא (ירמיה ל יז) 'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה', כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ, צִיּוֹן הִיא, דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ', ומהלשון 'דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ' יש ללמוד, מִכְלָל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה – משמע שיש צורך לדורשה, ולעשות לה זכר.