מסכת אהלות, פרק יז, משנה ב

משנה ב: הָיָה חוֹרֵשׁ וְהִטִּיחַ בְּסֶלַע אוֹ בְגָדֵר אוֹ שֶׁנִּעֵר הַמַּחֲרֵשָׁה, עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה בֵית הַפְּרָס. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, בֵּית פְּרָס עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, פְּעָמִים עוֹשֶׂה, פְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה. כֵּיצַד. חָרַשׁ חֲצִי מַעֲנָה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ, וְכֵן הַצְּדָדִין, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס. חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה, חָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ, אֵינוֹ עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס:

משנה ב: במשנה הקודמת התבאר שהחורש שדה שיש בה קבר, נעשית שדה זו 'בית הפרס' עד למרחק של מאה אמה במישור (ושם התבארו חילוקי הדינים בין מישור לבין מעלה או מורד, וכפי שנחלקו בדבר תנא קמא ורבי יוסי). אמנם אם הָיָה חוֹרֵשׁ באותה שדה, וְקודם שהגיע למרחק של מאה אמה הִטִּיחַ – נתחככה מחרשתו בְּסֶלַע, אוֹ בְגָדֵר, ומתוך כך ננער העפר שבמחרישה, אוֹ שֶׁנִּעֵר בידיו את הַמַּחֲרֵשָׁה, נמצא שבודאי לא נגרר העפר עם שברי העצמות משם והלאה, ולכן רק עַד שָׁם הוּא עוֹשֶׂה 'בֵית הַפְּרָס'. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר, כשם שהחורש את הקבר עושה את כל השדה ל'בית פרס' עד למרחק של מאה אמה מהקבר, כך המתחיל לחרוש מאמצע 'בֵּית פְּרָס', עוֹשֶׂה 'בֵית פְּרָס' נוסף עד למרחק של מאה אמה ממקום שהתחיל לחרוש. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, פְּעָמִים עוֹשֶׂה 'בית פרס' נוסף, ופְּעָמִים אֵינוֹ עוֹשֶׂה, כֵּיצַד, אם בתחילה חָרַשׁ ממקום הקבר רק חֲצִי מַעֲנָה, והיינו חמישים אמה, וְחָזַר וְחָרַשׁ חֶצְיָהּ – חמישים אמה נוספות, הגם שהפסיק בינתיים, וְכֵן הַצְּדָדִין, כלומר, אם לאחר חרישת חמישים אמה מצפון לדרום פנה לאחד הצדדים, למזרח או למערב, הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה בֵית פְּרָס עד סוף מאה אמה. אבל אם חָרַשׁ מְלֹא מַעֲנָה, והיינו מאה אמה, וחָזַר וְחָרַשׁ מִמֶּנָּה וְלַחוּץ – מתוך אותו 'בית הפרס' והלאה, למרחק הגדול ממאה אמה, אֵינוֹ עוֹשֶׂה 'בֵית פְּרָס' נוסף, ושלא כדברי רבי אלעזר.