מסכת מעשר שני, פרק ב, משנה א
פרק ב, משנה א: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, נִתָּן לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, לֶאֱכֹל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, לָסוּךְ דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ. לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפֻטָּם, אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיַּיִן . נָפַל לְתוֹכוֹ דְבַשׁ וּתְבָלִין וְהִשְׁבִּיחוֹ, הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. דָּגִים שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהִשְׁבִּיחוּ, הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁאֲפָאָהּ וְהִשְׁבִּיחַ, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר, הַשֶּׁבַח לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי:
פרק ב, משנה א: מַעֲשֵׂר שֵׁנִי – מעות מעשר שני, שציותה התורה להעלותם לירושלים, נִתָּן שיקנו בו דברים הראויים לַאֲכִילָה וְלִשְׁתִיָּה וּלְסִיכָה, שנאמר 'ואכלת שם', ושתיה בכלל אכילה, וסיכה נחשבת כשתיה. וחייב לֶאֱכֹל רק דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֶאֱכֹל, אך אם קנה פת והתעפשה, אינו חייב לאוכלה. וכן אינו רשאי לקנות בכסף זה דברים ולאוכלם שלא כדרך אכילתם, כגון לכסוס חטים חיות וכדומה. ורשאי לָסוּךְ רק בדָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לָסוּךְ, אך לֹא יָסוּךְ יַיִן וְחֹמֶץ, שדרך לשתותם, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן, שדרך לסוך בו. אֵין מְפַטְּמִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי על ידי שמניחים בתוכו בשמים וכדומה, כיון שבשמים אלו בולעים את השמן, ואינם ראויים לאכילה. וְאֵין לוֹקְחִין בִּדְמֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי שֶׁמֶן מְפֻטָּם, כיון שמותר לקנות בכסף זה רק דברים השוים לכל נפש, ואילו שמן זה ראוי רק למפונקים. אֲבָל מְפַטֵּם הוּא אֶת הַיַּיִן של מעשר שני, לעשותו יין המעורב בתבלינים וכדומה, שזהו דבר השוה לכל נפש. היה לאדם יין של מעשר שני מחוץ לירושלים, ונָפַל לְתוֹכוֹ דְבַשׁ וּתְבָלִין, וְהִשְׁבִּיחוֹ, כשבא לפדות את היין ולחללו על מעות, מחשב את הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן, כלומר, שאם היה היין שוה שני דינרים, והתבלינים שוים דינר אחד, ועתה שוה היין עם התבלינים שבו ארבעה דינרים, נמצא שהשביח דינר אחד, ובדינר זה יש שני שליש למעשר שני, כערך היין, ושליש של חולין, ומחלל את היין כולו על שני דינרים ושני שליש דינר. וכן דָּגִים של חולין שֶׁנִּתְבַּשְּׁלוּ עִם הַקַּפְלוֹטוֹת (-כרתי) שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, וְהִשְׁבִּיחוּ, הַשֶּׁבַח לְפִי חֶשְׁבּוֹן. עִסָּה שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, שֶׁאֲפָאָהּ אדם אחר שאינו הבעלים, וְהִשְׁבִּיחַ בכך את שוויה, הַשֶּׁבַח כולו שייך לַשֵּׁנִי, ולא למעשר שני. זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁשִּׁבְחוֹ נִכָּר, כגון ביין שהתערב בו התבלין, שנוסף בו במידה ובמשקל, הַשֶּׁבַח לְפִי הַחֶשְׁבּוֹן. וְכָל שֶׁאֵין שִׁבְחוֹ נִכָּר, כגון עיסה שאפאה בתנור, שהשבח הוא רק בטעם, הַשֶּׁבַח לַשֵּׁנִי:
