מסכת מעשר שני, פרק ב, משנה ב

משנה ב: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין סָכִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. אָמְרוּ לוֹ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם הֵקֵל בִּתְרוּמָה חֲמוּרָה, לֹא נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל. אָמַר לָהֶם, מַה, לֹא, אִם הֵקֵל בִּתְרוּמָה הַחֲמוּרָה מְקוֹם שֶׁהֵקֵל בְּכַרְשִׁינִים וּבְתִלְתָּן, נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל מְקוֹם שֶׁלֹּא הֵקֵל בְּכַרְשִׁינִים וּבְתִלְתָּן:

משנה ב: שנינו במשנה לעיל שמותר להשתמש בשמן של מעשר שני לסיכת הגוף, ומשנתנו מביאה מחלוקת בדין זה: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אֵין סָכִין שֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם, כיון שהוא סובר שלא ניתן מעשר שני אלא לאכילה ושתיה, ולא לסיכה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין, כיון שהם סוברים שסיכה כשתיה. אָמְרוּ לוֹ חכמים לְרַבִּי שִׁמְעוֹן, אִם הֵקֵל הכתוב בִּתְרוּמָה חֲמוּרָה, וחומרתה היא בכך שאסורה לזרים, ומכל מקום מותר לכהנים להשתמש בשמן של תרומה לסיכה, וכי לֹא נָקֵל בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל, שמותר אפילו לזרים, שיהא מותר אף בסיכה. אָמַר לָהֶם רבי שמעון, (מה) לֹא – אין הדברים נלמדים בקל וחומר, אִם אמנם הֵקֵל הכתוב בִּתְרוּמָה הַחֲמוּרָה, מְקוֹם שֶׁהֵקֵל – זהו כיון שמצאנו קולא בתרומה בְּכַרְשִׁינִים וּבְתִלְתָּן, שמותר להאכילם לבהמה, וכי מחמת כן נָקֵל גם בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי הַקַּל (-אף שאכן יש בו קולא מסוימת), הרי זהו מְקוֹם שֶׁלֹּא הֵקֵל בְּכַרְשִׁינִים וּבְתִלְתָּן, שאסור להאכיל מעשר שני לבהמה, וכיון שמצאנו חומרא זו במעשר שני, יש להחמיר בו אף לענין סיכה.