מסכת מעשר שני, פרק ב, משנה ד

משנה ד: כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים, וְנִכְנָסִין לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין. נִטְמְאוּ, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, יִתְחַלְּקוּ לְעִסּוֹת, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִפָּדוּ. וְשֶׁל תְּרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹרִין וְשָׁפִין בְּטָהֳרָה, וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שׁוֹרִין בְּטָהֳרָה, וְשָׁפִין וּמַאֲכִילִין בְּטֻמְאָה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶן בְּטֻמְאָה:

משנה ד: כַּרְשִׁינֵי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, המשמשים בדרך כלל למאכל בהמה, אך בשנות רעב העניים טוחנים אותם ואופים מהם פת, יֵאָכְלוּ צִמְחוֹנִים – כשהם לחים, ולא יניחו אותם להתייבש, שאז אינם ראויים לאכילה, וְנִכְנָסִין לִירוּשָׁלַיִם וְיוֹצְאִין – אף לאחר שהכניסו אותם לירושלים מותר להוציאם לצורך, כגון לאפות אותם בתנור הנמצא מחוץ לירושלים (בשונה משאר מאכלים של מעשר שני, שלאחר שנכנסו לירושלים אסור להוציאם).

נִטְמְאוּ הכרשינים, רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר, אף שסתם מעשר שני שנטמא בירושלים פודים אותו, כיון שכרשינים אלו הם מאכל בהמה אין פודים מעשר שני למאכל בהמה, ולכן יִתְחַלְּקוּ הכרשינים הטמאים לְעִסּוֹת טהורות של מעשר שני, ובכל עיסה יתנו כרשינים פחותים מכביצה, שכל אוכל פחות מכביצה אינו נטמא ואינו מטמא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, יִפָּדוּ, כשאר מעשר שני שנטמא, שנפדה אפילו בירושלים.

וְכרשינים שֶׁל תְּרוּמָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, שׁוֹרִין במים וְשָׁפִין – משפשפים על הבשר בְּטָהֳרָה – בידים נטולות, כיון שסתם ידים הן שניות לטומאה ופוסלות את התרומה, וּמַאֲכִילִין לבהמה (שהרי מותר להאכיל תרומה לבהמת כהן) אפילו בְּטֻמְאָה. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, שׁוֹרִין במים בְּטָהֳרָה, כיון שהמים מכשירים לקבל טומאה, וכדי שלא לטמאות את התרומה בידים, וְשָׁפִין על הבשר וּמַאֲכִילִין לבהמה אפילו בְּטֻמְאָה, כיון שהם מאכל בהמה, לכן מותר להשתמש בהם לכל שימוש אפילו בטומאה. שַׁמַּאי אוֹמֵר, יֵאָכְלוּ צָרִיד – מיובשים, כדי שלא יוכשרו כלל לקבל טומאה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, כָּל מַעֲשֵׂיהֶן מותרים להיעשות בְּטֻמְאָה, ואפילו שרייתם במים, כיון שעיקרם למאכל בהמה.