יום שבת
י"א כסלו התשפ"ז

חיפוש בארכיון

שיעור 114, מסכת יבמות, פרק שנים עשר

לאחר מעשה החליצה כותבים בית דין 'שטר חליצה', המוכיח שאשה זו חלצה כדין ומותרת להנשא למי שתרצה. הגמרא מבררת את נוסח שטר החליצה: אָמַר אַבַּיֵּי, הַאי מַאן דְּכָתַב גִּיטָּא דְּחַלִיצָה – הכותב שטר חליצה, ואינו משרטט את השורות, אסור לכתוב כתיבה חשובה [ואף שבדרך כלל האיסור הוא רק על ארבע מילים או יותר, כיון שכאן לכל משפט יש משמעות חשובה שציותה התורה לאומרו בעת החליצה, אסור לכתוב אפילו שלש מילים (ערוך לנר)], ולכן צָרִיךְ לְמִכְתַּב הָכִי – צריך לכתוב כך, אַקְרִינוּהָ לְדִידָהּ – הקראנו ליבמה [שתקרא בעצמה] מִן 'מֵאֵן יְבָמִי' וְעַד 'יַבְּמִי' [והיינו 'לֹא אָבָה יַבְּמִי'], וְאַקְרִינוֹהִי לְדִידֵיהּ – והקראנו ליבם מִן 'לֹא' עַד 'לְקַחְתָּהּ' [כלומר את הפסוק 'לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ'], וְאַקְרִינוּהָ לְדִידָהּ – והקראנו לה מִן 'כָּכָה' וְעַד 'חֲלוּץ הַנָּעַל' [והיינו 'כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו, וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל']. אמנם מַר זוּטְרָא, היה מְשַׂרְטֵט את שטר החליצה, וְכָתִיב לְכוּלֵהּ פָּרָשָׁה – וכותב את כל הפרשה, כפי שהקריאו ליבם וליבמה.
מַתְקִיף לָהּ מַר בַּר רַב אַשִּׁי – הקשה מר בר רב אשי על מר זוטרא, הֵיכִי כָּתִיב כּוּלָהּ פָּרָשָׁה – איך הותר לו לכתוב את כל הפרשה, וְהָא לֹא נִתַּן לִכְתֹּב – והרי ההלכה היא (גיטין ס.) שאסור לכתוב פרשה בודדת מהתורה, אלא רק חומש שלם, ואיך כאן הותר לכתוב את פרשת חליצה. פוסקת הגמרא: וְהִלְכְתָא – ההלכה היא כְּמַר זוּטְרָא, שמותר לשרטט את שטר החליצה ולכתוב את הפסוקים שבפרשה זו, והטעם לכך, כיון שאינו כותב את הפסוקים לשם קדושת דברי תורה, אלא כסיפור דברים של מה שהקריאו ליבם וליבמה בעת החליצה, ואין בה קדושה, וכיון שעושים כן לצורך מצוה, אין בכך איסור.

נאמר בפרשת חליצה 'וְיָרְקָה בְּפָנָיו', הגמרא מבררת את פרטי הדינים בענין זה: אָמַר אַבַּיֵּי, רוֹק שֶׁקְּלָטַתּוֹ הָרוּחַ – שלא נח על הארץ לפני היבם, אלא עף ברוח, וְלֹא כְּלוּם – אינו כלום, כיון שנאמר 'בפניו', והיינו שיהא הרוק כנגד היבם, וכאן לא היה כן. הִלְכָּךְ – ולכן, אם היה הוּא אָרוֹךְ, וְהִיא גּוּצָה, וּקְלָטַתּוּ הָרוּחַ, אִיכָּא בְּפָנָיו – הרי היה הרוק כנגד היבם, שהרי מיד כשיצא מפיה היה כנגדו, והרי זו רקיקה המועילה. אבל אם הִיא אֲרֻכָּה וְהוּא גּוּץ, וקלטתו הרוח, בָּעִינָן עַד דְּמָטֵי לַהֲדֵי אַפֵּיהּ – יש צורך שיהיה הרוק קיים עד שיהיה כנגד פניו של היבם, וְהָדַר אָזֵיל – ורק אחר כך קלטתו הרוח ונטלתו משם, אבל אם עף ברוח קודם שהגיע לכנגד פניו, אין זה כלום.
דין נוסף בענין זה: אָמַר רָבָא, צְרִיכֵי דַּיָּנֵי לְמֵיחֲזֵי רוֹקָא כַּד נָפֵיק מִפּוּמָהּ דִּיבָמָהּ – צריכים הדיינים לראות את הרוק כשהוא יוצא מפיה של היבמה, דִּכְתִיב – שהרי נאמר בענין זה 'וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ וְיָרְקָה בְּפָנָיו', ויש לדרוש זאת כאילו נאמר 'לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים וְיָרְקָה', שגם הרקיקה תהיה לעיני הזקנים.
(אָמַר רָבָא, אָכְלָה תּוּמָא – אכלה היבמה שום וְאחר כך רָקְקָה, אוֹ שאָכְלָה גַּרְגִישְׁתָּא – אדמה וְרָקְקָה, וְלֹא כְּלוּם הוּא – אין זה כלום, ואין זו רקיקה המועילה, מבררת הגמרא, מַאי טַעְמָא – מה הטעם בדין זה, כיון שנאמר 'וְיָרְקָה', מֵעַצְמָהּ בָּעִינָן – יש צורך שתהיה זו רקיקה הבאה מעצמה, וְלֵיכָּא – וכאן אין הדבר מתקיים, שהרי השום או האדמה גורמים לה לירוק, ואין זו יריקה הנעשית מעצמה (מאירי)).
נאמר בפסוק 'וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל בֵּית חֲלוּץ הַנָּעַל'. מבארת הגמרא, מִצְוָה בְּדַיָּנִין – המצוה היא על הדיינים לקוראו כך. תַּנְיָא – שנינו בברייתא דעה החולקת על כך, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, פַּעַם אַחַת הָיִינוּ יוֹשְׁבִין לִפְנֵי רַבִּי טַרְפוֹן, ובָּאָה יְבָמָהּ לַחְלוֹץ, וְאָמַר לָנוּ, התלמידים, עָנוּ כֻלְּכֶם וְאִמְרוּ 'חֲלוּץ הַנָּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל, חֲלוּץ הַנָּעַל'.
סליק פירקא

"גָּדוֹל מִכּוּלָּם רַב יִצְחָק בְּרַבִּי יַעֲקֹב בֶּן אַלְפַאסִי... חִבֵּר הֲלָכוֹת כְּמוֹ תַּלְמוּד קָטָן, וּמִימוֹת רַב הַאי לֹא נִמְצָא כָּמוֹהוּ גָּדוֹל בְּחָכְמָה." (ספר יוחסין)

האם "זמני היום" באתר יועילו לך?