מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 16

משנה

המשניות הבאות עוסקות בדין יום טוב שחל בערב שבת: יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בעֶרֶב שַׁבָּת, לֹא יְבַשֵּׁל בִּתְחִלָּה מִיּוֹם טוֹב לְשַׁבָּת – לא יבשל ביום טוב באופן שתחילת ועיקר הבישול הם עבור השבת, אֲבָל מְבַשֵּׁל הוּא לְיוֹם טוֹב, וְאִם הוֹתִיר – אם נשאר מהמאכל חלק שלא נאכל ביום טוב עצמו, הוֹתִיר לְשַׁבָּת, ומותר לאוכלו בשבת.

עתה מבארת המשנה את דין הנחת 'עירוב תבשילין': וְעוֹשֶׂה האדם תַּבְשִׁיל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְסוֹמֵך עָלָיו לְשַׁבָּת, ובגמרא יבואר טעם עשיית עירוב זה. ומביאה המשנה מחלוקת בדין זה: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צריך להניח שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, די בהנחת תַּבְשִׁיל אֶחָד. וּמוֹדִים בית שמאי בְּדָג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו, שהיתה דרכם לסוך את הדג בביצה בעת שצולים אותו, שֶׁהֵן נחשבים שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.

אֲכָלוֹ – אכל קודם השבת את התבשיל שהכין לצורך העירוב, אוֹ שֶׁאָבַד קודם כניסת השבת, לֹא יְבַשֵּׁל עָלָיו בִּתְחִלָּה – אינו יכול לסמוך עליו ולבשל לצורך השבת, אבל אם שִׁיֵּיר מִמֶּנּוּ אפילו כָּל שֶׁהוּא, סוֹמֵך עָלָיו לְשַׁבָּת, לבשל ביום טוב לצורך השבת.

גמרא

שנינו במשנה, 'ועושה תבשיל מערב יום טוב, וסומך עליו לשבת'. מבררת הגמרא, מְנָּא הַנֵּי מִילֵּי – מנין נלמד דין זה, כלומר, אמנם תקנת חכמים היא זו ובודאי אינה כתובה בפירוש בתורה, אך מכל מקום על איזה פסוק סמכו חכמים בתקנה זו. אָמַר שְׁמוּאֵל, דְּאָמַר קְרָא – שהרי כך נאמר בפסוק (שמות כ ח) 'זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ', ומכך שהזהירה התורה זָכְרֵהוּ, מֵאַחֵר – מחמת יום אַחֵר שֶׁבָּא לְהַשְׁכִּיחוֹ, והיינו יום טוב, האוסר לבשל בו לצורך שבת, והרי זה כאילו יום טוב בא להשכיח את כבוד השבת, ועל ידי העירוב יכול האדם לבשל ביום טוב לצורך השבת, וזוכר את כבוד השבת.

ממשיכה הגמרא ומבררת, מאחר והפסוק אסמכתא בלבד הוא, ועיקר דין העירוב הוא מתקנת חכמים, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שראו חכמים צורך לתקן זאת. אָמַר רָבָא, כְּדֵי שֶׁמתוך שזוכר את השבת יִּבְרוֹר מָנָה יָפָה לְשַׁבָּת, וּמָנָה יָפָה לְיוֹם טוֹב. (ואף ששנינו במשנה שאם אבד עירובו קודם השבת אינו רשאי לבשל מיום טוב לשבת, ולכאורה אין זה כבוד השבת. אין הדבר כן, אלא מוטב שיתבטל שבת אחת מעונג שבת על ידי שלא יוכל לבשל, ועל ידי זה יתענג בכל השבתות האחרות. אבל אם נתיר לו לבשל גם כשנאבד עירובו, יתרשל בשמירתו ולא יזכור לברור מנה יפה לשבת כלל (ר"ן)).

רַב אַשִׁי אָמַר, עירוב תבשילין לא נתקן לכבוד שבת, אלא לכבוד יום טוב, כְּדֵי שֶׁיֹּאמְרוּ האנשים, הרי אֵין אוֹפִין מִיּוֹם טוֹב אפילו לְצורך שַׁבָּת, ללא עירוב תבשילין, קַל וָחוֹמֶר שאסור להכין מִיּוֹם טוֹב לְחוֹל.

הגמרא מביאה ברייתא בענין סדר ההנהגה הראוי בימים טובים: תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵין לוֹ לְאָדָם לעשות שום דבר בְּיוֹם טוֹב, אֶלָּא אוֹ אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה, אוֹ יוֹשֵׁב וְשׁוֹנֶה – עוסק בתורה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, חַלְּקֵהוּ – יש לחלק את הזמן ביום טוב לשנים, חֶצְיוֹ לַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, וְחֶצְיוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וּשְׁנֵיהֶם – רבי אליעזר ורבי יהושע, מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ – למדו את דבריהם מאותם הפסוקים, שהרי לכאורה יש סתירה בין הפסוקים האמורים בענין יום טוב, כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר – שנאמר בפסוק אחד (דברים טז ה) 'עֲצֶרֶת לַה' אֱלוֹקֶיךָ', ומשמע שצריך לעסוק בתורה ותפילה ביום זה, וְכָתוּב אַחֵר אוֹמֵר (במדבר כט לה) 'עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם', ומשמע שצריך האדם לאכול ולשתות ביום טוב, הָא כֵּיצַד – איך ניתן ליישב את שני הפסוקים, שלא יסתרו זה את זה, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר, שיכול האדם לבחור כיצד לנהוג ביום טוב, אוֹ כֻּלּוֹ לַה', אוֹ כֻּלּוֹ לָכֶם. וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר, חַלְּקֵהוּ – יש לחלק את היום לשני חלקים, חֶצְיוֹ לַה', וְחֶצְיוֹ לָכֶם.

גַּרְסִינָן – שנינו בְּמסכת פְסָחִים בְּפֶרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים (סח:), אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, הַכֹּל – גם רבי אליעזר וגם רבי יהושע מוֹדִים בַּעֲצֶרֶת – בחג השבועות, דְּבָעִינַן נַמִּי 'לָכֶם' – שיש צורך גם לענג את היום באכילה ושתיה, ולא רק בלימוד תורה ותפילה, והטעם לכך, דְּיוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל הוּא, ורוצים אנו להראות שנוח ומקובל עלינו יום זה שנתנה בו תורה, ואנו שמחים בו.

אָמַר רָבָא הַכֹּל מוֹדִים בְּשַׁבָּת, דְּבָעִינַן נַמִּי 'לָכֶם' – שיש צורך לענג את היום באכילה ובשתיה, דִּכְתִיב (ישעיה נח יג) 'וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג', הרי שצריך האדם לענג את השבת.

רַב יוֹסֵף אָמַר, הַכֹּל מוֹדִים בְּפוּרִים, דְּבָעִינַן נַמִּי 'לָכֶם', והטעם לכך, דְּמֵעִיקָּרָא לְהָכֵי אִיתְּקַן – שהרי מתחילה זו היתה עיקר תקנת ימים אלו, שהרי 'יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה' (אסתר ט יז) כְּתִיב בֵּיהּ – נאמר בימים אלו.

מביאה הגמרא מעשה בענין זה: מַר, בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַבִנָא, הֲוָה יָתֵיב כֻּלָּהּ שַׁתָּא בְּתַעֲנִיתָא – היה יושב כל השנה בתענית, שלא היה אוכל ביום אלא רק בלילה, לְבַר מִיּוֹמָא דַּעֲצַרְתָּא – חוץ מיום טוב של עצרת, והיינו חג השבועות, וכפי שהתבאר שלדברי הכל יש חיוב לענגו באכילה ובשתיה, וּפוּרַיָּא – ויום הפורים, שנאמר בו 'ימי משתה ושמחה', וּמַעֲלֵי יוֹמָא דְּכִיפּוּרֵי – וערב יום הכפורים. ומבארת הגמרא את הטעם שהקפיד לאכול בערב יום הכפורים, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי חִיָּיא מִדִּפְתִּי, נאמר בפרשת יום הכפורים (ויקרא כג לב) 'וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב, מֵעֶרֶב עַד עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם', ולכאורה לשון הפסוק צריכה ביאור, וְכִי בְּתִשְׁעָה לחודש מִתְעַנִּין, וַהֲלֹא בַּעֲשִׂירִי מִתְעַנִּין (ואף שנאמר בפירוש 'בתשעה לחודש בערב', והיינו בליל עשירי, מכל מקום הוקשה לגמרא לשון הפסוק, שנאמר בו לשון 'ועיניתם' קודם 'בתשעה לחודש', ומשמע שכבר בתשעה לחודש מתחילה מצוות העינוי (תוספות ברכות ח:), אֶלָּא בא הכתוב לוֹמַר לְךָ, כָּל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בִּתְשִׁיעִי, מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ נצטווה להתענות בתשיעי ובעשירי והִתְעַנָּה תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי, וכיון שיש מצוה לאכול ביום זה, לא היה מר בריה דרבינא מתענה בו.