מסכת מעשר שני, פרק ג, משנה ג

משנה ג: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת בִּירוּשָׁלַיִם וְצָרִיךְ לוֹ, וְלַחֲבֵרוֹ פֵרוֹת, אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹתֶיךָ. נִמְצָא זֶה אוֹכֵל פֵּרוֹתָיו בְּטָהֳרָה, וְהַלָּה עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ בִּמְעוֹתָיו. וְלֹא יֹאמַר כֵּן לְעַם הָאָרֶץ, אֶלָּא בִדְמָאי:

משנה ג: מִי שֶׁהָיוּ לוֹ מָעוֹת של מעשר שני בִּירוּשָׁלַיִם, וְצָרִיךְ לוֹ – זקוק הוא למעות אלו לצורך דבר שאינו אכילה ושתיה או סיכה, ואסור לקנותו במעות אלו, וְלַחֲבֵרוֹ יש פֵרוֹת של חולין, ורוצה חבירו לסייע לו בדבר שאין לו בו הפסד, אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ, הֲרֵי הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ מְחֻלָּלִין עַל פֵּרוֹתֶיךָ, ואינם מחליפים את הדברים, אלא המעות נשארות ברשות בעל המעות, והפירות ברשות בעל הפירות, נִמְצָא זֶה -בעל הפירות) אוֹכֵל פֵּרוֹתָיו בְּטָהֳרָה, כדין פירות מעשר שני, וְהַלָּה עוֹשֶׂה צָרְכּוֹ בִּמְעוֹתָיו, שהרי הם מעות חולין. וְלֹא יֹאמַר כֵּן לְעַם הָאָרֶץ, כיון שהוא חשוד לאכול את הפירות בטומאה, אֶלָּא בְמעות מעשר שני של דְמָאי, שהם פירות שנקנו מעם הארץ, ואף שרוב עמי הארץ מעשרים חייבו חכמים את הקונה מהם לעשרם, ובאופן זה יש כאן ספק ספיקא, שמא העם הארץ הראשון עישר את פירותיו כדין ונמצא שמעות אלו אינן של מעשר שני כלל, ואף אם לא עישרן והם של מעשר שני, שמא העם הארץ שמחלל עבורו את המעות על הפירות יאכלם בטהרה, ולא בטומאה.