ספר נשים: הלכות גירושין, פרק י

טו) וכולן – כל אלו שנאסר עליהם לישא אשה מסוימת משום החשד, שהיו להן נשים בשעה שהוציאו את אותה אשה מבעלה (על ידי עדות הגט, עדות מיתת הבעל וכדומה), ולאחר זמן מתו נשותיהן, או שנתגרשו והיו הנשים הן שהרגילו את (-גרמו בהנהגתם ל)בעליהן לגרשם, ואין לחשוש שגרש את אשתו כדי לישא אשה זו, הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה. וכן אם הלכו נשים אלו ונשאו לאחרים, ונתאלמנו או נתגרשו, הרי אלו מותרות להנשא להן לכתחלה.
טז) וכל אחת מהן, אף בזמן שהיא אסורה להנשא לאותו אדם עצמו שהוציאה מבעלה, מכל מקום מותרת להנשא לבן העד שהעיד לה, או לבן החכם שאסרה על בעלה, או לבן הנטען עליה או לשאר קרובין, לפי שאין אדם חוטא כדי שיהנה אחר, ואין לחשוש שהעיד שקר או עשה דבר אחר שלא כהוגן כדי שתינשא לקרובו. ומותרת האשה להנשא לאחד משני עדי גירושיה, או משני עדי מיאוניה, או לאחד מן הדיינים שחלצה בפניהם, שאין חוששין אלא לעדות של אדם אחד, העשוי להעיד שקר כדי לישא את אותה אשה, אך בעדות של שנים אין חוששים ששניהם שקרו כדי שאחד מהם יוכל לישא אותה. ולעולם יתרחק אדם מעדות מיאון, והיינו קידושי יתומה קטנה על ידי אמה ואחיה, כיון שיתכן שכשתגדל תמאן בבעלה, ויתקרב לחליצה, שהיא עדיפה מיבום.