מסכת מעשר שני, פרק ג, משנה יא

משנה יא: צְבִי שֶׁלְּקָחוֹ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וָמֵת, יִקָּבֵר עַל יְדֵי עוֹרוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יִפָּדֶה. לְקָחוֹ חַי וּשְׁחָטוֹ וְנִטְמָא, יִפָּדֶה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִקָּבֵר. לְקָחוֹ שָׁחוּט וְנִטְמָא, הֲרֵי הוּא כְפֵרוֹת:

משנה יא: צְבִי שֶׁלְּקָחוֹ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר שני, וָמֵת, יִקָּבֵר עַל יְדֵי (-יחד עם) עוֹרוֹ, כיון שאין פודים את הקדשים כדי להאכילם לכלבים, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, יִפָּדֶה, כיון שהוא סובר שפודים את הקדשים גם כדי להאכילם לכלבים. לְקָחוֹ – קנה את הצבי בכסף מעשר שני כשהוא חַי, וּשְׁחָטוֹ, וְנִטְמָא, יִפָּדֶה, וכפי שהתבאר לעיל (משנה י) לגבי הנקנה בכסף מעשר שני שנטמא, ואף רבי יהודה החולק שם וסובר שיקברו הפירות, מודה כאן שיפדו, כיון שקנאו כשהוא חי והיה יכול להוליכו לכל מקום שירצה, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יִקָּבֵר, כיון שהוא מחמיר יותר מרבי יהודה וסובר שאף שלקחו כשהוא חי דינו כפירות שנקנו בכסף מעשר שני ונטמאו, שיקברו. לְקָחוֹ – קנה את הצבי כשהוא שָׁחוּט, וְנִטְמָא, הֲרֵי הוּא כְפֵרוֹת, שהתבאר לעיל (משנה י) שנחלקו בדינם חכמים ורבי יהודה, לחכמים יפדה ולרבי יהודה יקבר.