מסכת ביצה, פרק ב, שיעור 23

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בפסחים (מו:) לגבי האופה מיום טוב לצורך חול: אִיתְּמַר – נשנתה מחלוקת זו בבית המדרש, אדם הָאוֹפֶה מִיּוֹם טוֹב לְצורך יום חוֹל, כלומר, שכבר סיים את סעודתו, ובודאי אינו צריך לאכול מאכלים אלו ביום טוב עצמו, אלא רק לאחר צאת החג, רַב חִסְדָּא אָמַר, לוֹקֶה, כדין העושה מלאכה האסורה ביום טוב. רַבָּה אָמַר, אֵינוֹ לוֹקֶה. מבארת הגמרא את טעמיהם: רַב חִסְדָּא אָמַר לוֹקֶה, לֹא אַמְרִינָן – כיון שאין אנו אומרים סברא זו, הוֹאִיל וְאִי מִקַּלְעֵי לֵיהּ אוֹרְחִים חָזֵי לְהוּ – שכיון שאם היו מזדמנים לו אורחים, היו המאכלים ראויים להם, הַשְׁתָּא נַמִּי חָזֵי לְהוּ – הרי גם עתה נחשבת האפייה כאילו נעשתה לצורך יום טוב, ומאחר ואין אומרים סברא זו, הרי הוא ככל העושה מלאכה ביום טוב שלא לצורך, ולוקה משום חילול יום טוב. וְרַבָּה אָמַר אֵינוֹ לוֹקֶה, אַמְרִינָן הוֹאִיל – אומרים אנו סברא זו של 'הואיל', וממילא אף כשמבשל בזמן שהוא עצמו אינו צריך לאכילה זו, כיון שאם יזדמנו לו אורחים יהיו המאכלים ראויים להם, אנו מחשיבים זאת כבישול לצורך יום טוב, ואינו לוקה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא כְּרַבָּה, שאינו לוקה, וּכְבָר בֵּירַרְנוּהוּ בְּפֶרֶק אֵלּוּ עוֹבְרִין, בִּפְסָחִים.

הגמרא דנה עתה בענין הכנת מאכל לבהמה ביום טוב: תַּנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק לגבי יום טוב (שמות יז טז) 'מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם, אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומלשון 'אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ' שׁוֹמֵעַ אֲנִי – יש לי ללמוד שאֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בְּמַשְׁמַע, וגם עבורה מותר להכין מאכלים ביום טוב, והטעם לכך שהיינו סבורים לומר כן, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר – כיון שמצאנו בפסוק אחר שהבהמה מכונה 'נפש', שנאמר 'וּמַכֵּה נֶפֶשׁ בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה' (ויקרא כד יח), תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר באותו פסוק לשון 'הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם', ומלשון 'לָכֶם' יש לדייק שההיתר הוא להכין מאכל דווקא 'לָכֶם' וְלֹא לְגוֹיִים, וכן 'לָכֶם' וְלֹא לִכְלָבִים, דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. רַבִּי עֲקִיבָא חולק ואוֹמֵר, אֲפִילּוּ נֶפֶשׁ בְּהֵמָה בְּמַשְׁמַע – כלולה במשמעות פסוק זה, ומותר להכין מאכל לצורך בהמה ביום טוב, ואִם כֵּן, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר – מדוע נאמר בפסוק לשון 'לָכֶם', כדי שנמעט, 'לָכֶם' וְלֹא לְגוֹיִים. מוסיפה הברייתא ומבארת את שיטת רבי עקיבא, וּמָה הסברא שרָאִיתָ, לְרַבּוֹת אֶת הַכְּלָבִים שהם בכלל 'כל נפש', ומותר לבשל עבורם, וּלְהוֹצִיא אֶת הַגּוֹיִים מחמת שנאמר 'לכם', ואסור לבשל עבורם, מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּלָבִים, שֶׁמְּזוֹנוֹתָן מוטלים עָלֶיךָ – על האדם, וכיון שחייב האדם להאכילם, מותר לו לבשל עבורם, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַגּוֹיִים מכלל היתר בישול ביום טוב, לפי שֶׁאֵין מְזוֹנוֹתָן מוטלים עָלֶיךָ.

פוסק הרי"ף את ההלכה בנידון זה: וְהִלְכְתָא כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, האוסר לבשל ולאפות לצורך בעלי חיים ביום טוב, דְּסָתַם לָן תַּנָּא כְּוָותֵיהּ – כיון שהתנא במשנה סתם כדבריו, דִּתְנַן במסכת חלה (פ"א מ"ח), עִסַּת הַכְּלָבִים, בִּזְמַן שֶׁהָרוֹעִים גם הם אוֹכְלִין מִמֶּנָּה, הרי היא נחשבת מאכל אדם, וחַיֶּבֶת בְּחַלָּה, וְנֶאֱפֵית בְּיוֹם טוֹב וְכוּ', ומבואר במשנה זו שההיתר לאפות ביום טוב פת לצורך הכלבים הוא דוקא אם גם בני אדם אוכלים ממנה, אך לאפות רק לצורך הכלבים, אסור, וְקַיְּימָא לָן – ומקובל בידינו כלל זה, שסְתָם מַתְנִיתִין וּמַחֲלוֹקֶת דִּבְרַיְיתָּא – שבמקום שמובאת הלכה במשנה ללא חולק, ואילו בברייתא מובאת מחלוקת באותה הלכה, הֲלָכָה כִּסְתָם מַתְנִיתִין, ואף כאן יש לפסוק כסתימת המשנה בחלה שאסור לאפות ביום טוב לצורך בעלי חיים, וכל שכן שאסור לאפות לצורך גויים.

משנה

משנתנו מביאה מחלוקת האם מלאכת בישול מותרת דוקא לצורך אוכל נפש, או אף לצרכים אחרים: בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָחֵם אָדָם חַמִּין ביום טוב לְצורך רחיצת רַגְלָיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רְאוּיִין לִשְׁתִיָּה. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין אפילו אם אינם ראויים לשתיה, דמתוך שהותרה מלאכת בישול לצורך אוכל נפש, הותרה גם שלא לצורך אוכל נפש. ומוסיפים בית הלל ואומרים, וְאף עוֹשֶׂה האדם מְדוּרָה ביום טוב, וּמִתְחַמֵּם כְּנֶגְדָּהּ.

גמרא

התבאר במשנה שלדעת בית הלל מותר לחמם מים ביום טוב כדי לרחוץ בהם את רגליו, ומבאר הרי"ף את דיני חימום מים ביום טוב לצורך רחיצת כל הגוף: וְדַוְקָא חימום חַמִּין לְצורך רחיצת רַגְלָיו הוּא דְּשָׁרוּ (-זהו שהתירו) בֵּית הִלֵּל, כיון שמותר לרחוץ רגליו במים חמים ביום טוב, אֲבָל לחמם מים לצורך רחיצת כָּל גּוּפוֹ, לֹא, כיון שאסור לרחוץ את כל הגוף ביום טוב, כְּדִתְנַן במסכת שבת (לח:) לגבי אנשי טבריה שחיממו מים בדרך אסורה (על ידי העברת צינור של מים קרים בתוך אמה של מים חמים), 'אָמְרוּ לָהֶם חֲכָמִים, אִם נעשה הדבר בְּיוֹם טוֹב, הרי מים אלו כְּחַמִּין שֶׁהוּחַמּוּ בְּיוֹם טוֹב, אֲסוּרִין בִּרְחִיצָה, וּמֻתָּרִין בַּשְּׁתִיָּה', הרי שאסור לרחוץ ביום טוב במים חמים.