מאמר שני, סט-ע

סט. הכוזרי: בראיות אלו והדומה להן, תוכל להוכיח לכל היותר כי לשון הקודש משתווה בשלימותה עם שאר השפות. אבל היכן המעלה היתירה עליהן? ואילו לשאר השפות יש יתרון עליה, בשירים שנבנו על משקל ידוע, המושרים עם ניגונים.

ע. החבר: כבר התברר לי שלניגונים אינו נחוץ משקל הדיבור, ובין שהחרוז מלא תנועות או ריק מתנועות, אפשר לשיר אותו באותה מנגינה. ולמשל, את המילים 'הודו לה' כי טוב' אפשר לשיר באותה מנגינה ששרים 'לעושה נפלאות גדולות לבדו'. ואמנם, כל זה בניגונים שנועדו לשיר אותם (והמלחין המחבר את הניגון מטעים אותם בהפסקות במקום שמן הראוי להפסיק, ובקריאה רצופה במקום שהדברים ראויים להאמר ברציפות), אבל על השירים הנכתבים, ששם יפה המשקל, לא שמו היהודים דגש, כי בכתיבת כתבי הקודש היו להם כללים חשובים ומועילים יותר.