שיעור 187, ספר מלכים ב', פרק יג, י-יט

י בִּשְׁנַ֨ת שְׁלֹשִׁ֤ים וָשֶׁ֨בַע֙ שָׁנָ֔ה לְיוֹאָ֖שׁ מֶ֣לֶךְ יְהוּדָ֑ה מָ֠לַךְ יְהוֹאָ֨שׁ בֶּן־יְהֽוֹאָחָ֤ז עַל־יִשְׂרָאֵל֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן שֵׁ֥שׁ עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ יא וַיַּֽעֲשֶׂ֥ה הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י ה֑' לֹ֣א סָ֠ר מִכָּל־חַטֹּ֞אות יָֽרָבְעָ֧ם בֶּן־נְבָ֛ט אֲשֶׁר־הֶֽחֱטִ֥יא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֥הּ הָלָֽךְ׃ יב וְיֶ֨תֶר דִּבְרֵ֤י יוֹאָשׁ֙ וְכָל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וּגְב֣וּרָת֔וֹ אֲשֶׁ֣ר נִלְחַ֔ם עִ֖ם אֲמַצְיָ֣ה מֶֽלֶךְ־יְהוּדָ֑ה הֲלֹא־הֵ֣ם כְּתוּבִ֗ים עַל־סֵ֛פֶר דִּבְרֵ֥י הַיָּמִ֖ים לְמַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יג וַיִּשְׁכַּ֤ב יוֹאָשׁ֙ עִם־אֲבֹתָ֔יו וְיָֽרָבְעָ֖ם יָשַׁ֣ב עַל־כִּסְא֑וֹ וַיִּקָּבֵ֤ר יוֹאָשׁ֙ בְּשֹׁ֣מְר֔וֹן עִ֖ם מַלְכֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וֶֽאֱלִישָׁע֙ חָלָ֣ה אֶת־חָלְי֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָמ֖וּת בּ֑וֹ וַיֵּ֨רֶד אֵלָ֜יו יוֹאָ֣שׁ מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֵּ֤בְךְּ עַל־פָּנָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אָבִ֣י ׀ אָבִ֔י רֶ֥כֶב יִשְׂרָאֵ֖ל וּפָֽרָשָֽׁיו׃ טו וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֱלִישָׁ֔ע קַ֖ח קֶ֣שֶׁת וְחִצִּ֑ים וַיִּקַּ֥ח אֵלָ֖יו קֶ֥שֶׁת וְחִצִּֽים׃ טז וַיֹּ֣אמֶר ׀ לְמֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְכֵּ֤ב יָֽדְךָ֙ עַל־הַקֶּ֔שֶׁת וַיַּרְכֵּ֖ב יָד֑וֹ וַיָּ֧שֶׂם אֱלִישָׁ֛ע יָדָ֖יו עַל־יְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ יז וַיֹּ֗אמֶר פְּתַ֧ח הַֽחַלּ֛וֹן קֵ֖דְמָה וַיִּפְתָּ֑ח וַיֹּ֤אמֶר אֱלִישָׁ֤ע יְרֵה֙ וַיּ֔וֹר וַיֹּ֗אמֶר חֵץ־תְּשׁוּעָ֤ה לַֽה֙' וְחֵ֣ץ תְּשׁוּעָ֣ה בַֽאֲרָ֔ם וְהִכִּיתָ֧ אֶת־אֲרָ֛ם בַּֽאֲפֵ֖ק עַד־כַּלֵּֽה׃ יח וַיֹּ֛אמֶר קַ֥ח הַחִצִּ֖ים וַיִּקָּ֑ח וַיֹּ֤אמֶר לְמֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ הַךְ־אַ֔רְצָה וַיַּ֥ךְ שָֽׁלֹשׁ־פְּעָמִ֖ים וַֽיַּעֲמֹֽד׃ יט וַיִּקְצֹ֨ף עָלָ֜יו אִ֣ישׁ הָֽאֱלֹהִ֗ים וַיֹּ֨אמֶר֙ לְהַכּ֨וֹת חָמֵ֤שׁ אוֹ־שֵׁשׁ֙ פְּעָמִ֔ים אָ֛ז הִכִּ֥יתָ אֶת־אֲרָ֖ם עַד־כַּלֵּ֑ה וְעַתָּ֕ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים תַּכֶּ֥ה אֶת־אֲרָֽם׃

(י) בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְיוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ יְהוֹאָשׁ בֶּן יְהוֹאָחָז עַל יִשְׂרָאֵל, בְּשֹׁמְרוֹן, במשך שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה.

(יא) וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל בָּהּ הָלָךְ.

(יב) וְיֶתֶר דִּבְרֵי יוֹאָשׁ, וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה, וּגְבוּרָתוֹ אֲשֶׁר נִלְחַם עִם אֲמַצְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה, הֲלֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.

(יג) וַיִּשְׁכַּב יוֹאָשׁ מלך ישראל עִם אֲבֹתָיו, וְיָרָבְעָם בנו יָשַׁב עַל כִּסְאוֹ, וַיִּקָּבֵר יוֹאָשׁ בְּשֹׁמְרוֹן עִם מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.

(יד) אחרי שאמר הנביא בקצרה את זמן מלכותו של יואש, מבאר הוא כיצד נתן ה' תשועה על ידו לישראל. וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ, וכיון שאלישע הוא שהמליך את חזאל על ארם, והתנבא שיעשה רעות לישראל, לא היה דבר זה יכול להתבטל בחייו, אך כעת כשעמד אלישע למות רצה יואש לבטל את הגזירה, וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, ובאותו זמן היה עדיין אחזיה אביו חי, והמליך את בנו יואש בחייו, וַיֵּבְךְּ יואש עַל פָּנָיו, וַיֹּאמַר, אָבִי אָבִי, רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו.

(טו) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע, קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים, וַיִּקַּח אֵלָיו יואש קֶשֶׁת וְחִצִּים, והטעם שהוצרך לכך, ולא הסתפק בברכה וכדומה, כיון שהצלחתו של חזאל מלך ארם היתה מכח דיבורו של אלישע, ולא היה די בדיבור חדש כדי לבטל את כוחו, אלא היה צורך במעשה ממש שייעשה על ידי אלישע הנביא.

(טז) וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת כדרך שיורים בה את החיצים, וַיַּרְכֵּב המלך יָדוֹ, וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ.

(יז) וַיֹּאמֶר אלישע הנביא ליואש המלך, פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה – לצד מזרח, ששם היתה מלכות ארם, וַיִּפְתָּח, וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה, וַיּוֹר, וַיֹּאמֶר אלישע, יהא זה חֵץ תְּשׁוּעָה המיוחס לַה', וְחֵץ תְּשׁוּעָה זה יהא בַאֲרָם, וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק, ששם כבר הוכו ארם פעם אחת על ידי אחאב, והפעם תכה אותם עַד כַּלֵּה.

(יח) וַיֹּאמֶר אלישע ליואש, קַח הַחִצִּים, וַיִּקָּח, וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַךְ אַרְצָה, וַיַּךְ יואש שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיַּעֲמֹד – והפסיק.

(יט) וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר, כוונתי היתה לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים בארץ, אָז היה מתקיים הדבר והִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה, וְעַתָּה שלא עשית כן, רק שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם.