מסכת מעשר שני, פרק ד, משנה ז

משנה ז: הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְלֹא קָרָא שֵׁם, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ. הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ, וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ וְקִדּוּשֶׁיהָ וְלֹא פֵרֵשׁ, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ:

משנה ז: הַפּוֹדֶה מַעֲשֵׂר שֵׁנִי על מעות שברשותו, וְלֹא קָרָא שֵׁם – לא אמר בפירוש שהמעות הללו יהיו פדיון מעשר שני, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ – די בכך שהתכוון לפדותו, אף שלא אמר כן בפיו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ את הדבר בפיו.

מביאה המשנה מחלוקת דומה בענין אחר: הָיָה מְדַבֵּר עִם הָאִשָּׁה עַל עִסְקֵי גִטָּהּ – דבר עם אשתו על כך שרצונו לגרשה, וְכן אם היה מדבר עם אשה פנויה על עסקי קִדּוּשֶׁיהָ, שרצונו לקדשה, וְנָתַן לָהּ גִּטָּהּ, וְכן אם נתן לה קִדּוּשֶׁיהָ, וְלֹא פֵרֵשׁ, שלא אמר לה 'הרי זה גיטך', או 'הרי אלו קידושייך', רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, דַּיּוֹ, כיון שדברו על ענינים אלו קודם לכן, מובן הדבר שהתכוון לגרשה בנתינת הגט, או לקדשה בנתינת המעות. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, צָרִיךְ לְפָרֵשׁ את הדברים בפיו.