מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 33

משנה

נאמר בדברי הנביא (ישעיה נח יג) לגבי יום השבת 'וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר', ומלשון 'ממצוא חפצך ודבר דבר' למדו חכמים שאסור למכור ולקנות בשבת, ועוד חששו חכמים שמא מתוך שקונים ומוכרים יבואו לכתוב שטר (רש"י לז.), ואיסור זה נוהג גם ביום טוב. משנתנו מבארת את אופני האיסור וההיתר בקניית בהמה לשחיטה או קניית בשר בהמה, ביום טוב עצמו: אֵין נִמְנִין עַל הַבְּהֵמָה בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, לפסוק את דמיה (בין אם קונה אותה מחברו, ובין אם כמה בני אדם נמנים על בהמה אחת להתחלק בבשרה), אֲבָל נִמְנִין עָלֶיהָ כמה בני אדם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וְאם עשו כן ונימנו עליה מערב יום טוב, שׁוֹחֲטִין אותה ביום טוב וּמְחַלְּקִין אותה בֵּינֵיהֶן.

משנתנו מביאה מחלוקת בענין השימוש במשקל ביום טוב: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הגם שאסור למכור בשר במשקל ממש, על ידי שקילה במשקולות המיועדות לכך, אך שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד כְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ (-סכין גדולה של קצבים), כיון שיש בכך שינוי מדרך השקילה של ימות החול. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין – אין מתבוננים ביום טוב בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִיקָר, ואף לא בדרך שינוי.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין נמנין על הבהמה ביום טוב'. מבררת הגמרא, מַאי – מה כוונת המשנה באומרה 'אֵין נִמְנִין'. ומבארת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין פּוֹסְקִין דָּמִים עַל הַבְּהֵמָה בַּתְּחִלָּה בְּיוֹם טוֹב, לומר לבעליה בכמה כסף יקנו ממנו את הבהמה. שואלת הגמרא, אֶלָּא הֵיכִי עָבֵיד – כיצד ינהגו באופן שלא פסקו דמים מערב יום טוב, ורוצים לשוחטה ביום טוב, כיצד יידעו למחרת כמה היה שווי הבהמה שנשחטה. מבארת הגמרא, אָמַר רָבָא, מֵבִיא ביום טוב עצמו שְׁתֵּי בְּהֵמוֹת שוות, וּמַעֲמִידָן זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וְאוֹמֵר זוֹ כְּזוֹ, ולוקח את האחת ושוחטה ביום טוב, ולאחר יום טוב שמים את ערכה של הבהמה שלא נשחטה, ולפי זה יודעים את שווי הבהמה שנשחטה.

מסייעת הגמרא לדין זה, שאין פוסקים דמים ביום טוב, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵירוֹ, הֲרֵינִי שותף עִמְּךָ בקניית הבשר בְּסֶלַע, או הֲרֵינִי עִמְּךָ בִּשְׁתַּיִם, שזהו פיסוק דמים האסור ביום טוב, אֲבָל אוֹמֵר לוֹ הֲרֵינִי עִמְּךָ לְמֶחֱצָה וְלִשְׁלִישׁ וּלְרָבִיעַ, ולאחר יום טוב מחשבים את ערך הדמים שעליו לשלם.

שנינו במשנה, 'וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִיקָר'. מבררת הגמרא, מַאי – מה באה המשנה לרבות באומרה לשון זו של 'כָּל עִיקָר', שמשמעותה היא שחכמים אוסרים דבר נוסף שלא הוזכר בדברי רבי יהודה כלל (שאם לא כן היה אומר רק 'וחכמים אוסרים'). אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֲפִילוּ אם אינו צריך כלל לשקול את הבשר, אלא מניחו בכף המאזניים כדי לְשָׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים, שלא יאכלוהו, הדבר אסור, כיון שנראה כמניחו לשם משקל. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין, וְהוּא – ואיסור זה הוא בתנאי דְּתַלְיָא בִּתְרִיטָא – שהמאזניים תלויים בטבעת שלהם, מִפְּנֵי שֶׁבאופן זה נִּרְאֶה כְּשׁוֹקֵל בָּשָׂר בְּיוֹם טוֹב. וְהָא – והנהגה זו דְּרַבִּי חִיָיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי, דַּהֲווֹ שָׁקְלֵי מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה – שהיו שוקלים חתיכת בשר כנגד חתיכת בשר בְּיוֹם טוֹב, וסברו כשיטת רבי יהושע (בברייתא המובאת בגמרא) שמתיר לשקול באופן זה ביום טוב, לֹא קַיְימָא לָן כְּוָותַיְיהוּ – אין הלכה כדבריהם, אֶלָּא כְּרַבָּנָן שבמשנתנו, דְּאָמְרֵי, אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כָּל עִיקָר.

דינים נוספים בענין שקילה ביום טוב: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, טַבָּח אוּמָן, היכול לאמוד בידו את משקל הבשר, אָסוּר לִשְׁקוֹל בָּשָׂר בַּיָּד ביום טוב, כיון שידו נחשבת כמשקל לענין זה.

וְאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אָסוּר לִשְׁקוֹל בָּשָׂר בְּמַיִם, כלומר, אסור להניח את הבשר בתוך כלי מיוחד שיש בו מים, וחריצים על גבי הכלי במקומות שונים, ולפי גובה המים יודעים מה משקל הבשר שהוכנס לתוכם, שאף זה כמשקל.

אָמַר רַב חִיָיא בַּר אַשִּׁי, אָמַר רַב, אָסוּר לַעֲשׂוֹת ביום טוב בֵּית יָד בְּבָשָׂר – אסור לעשות נקב בבשר שיהיה ניתן להכניס שם את היד ולתופסו בו, כיון שנראה כעושה כלי ביום טוב. אָמַר רָבִינָא, וּבְיָד – אך אם עושה את הנקב ביד, שַׁפִּיר דָּמִי – מותר הדבר, כיון שאין דרך לעשות כן בחול, ואינו נראה כמתקן כלי.

דין נוסף בענין דומה: אָמַר רַב הוּנָא, מֻתָּר לַעֲשׂוֹת סִימָן בְּבָשָׂר ביום טוב, כדי שיהא ניתן לשולחו ממקום למקום, בלא חשש שיחליפוהו בבשר אסור. מביאה הגמרא דוגמא לכך, כִּי הָא – כמנהגו דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא, שהיה מְחַתֵּךְ לָהּ אַתְּלָתָא קַרְנְתָא – חותך את הבשר שיהיה בן שלש קרנות, ושולחו כך לביתו על ידי גוי (רש"י ב"מ כג:), ובני ביתו היו מכירים בסימן זה שהוא מאביהם, ובאופן זה אין הבשר נאסר משום 'בשר שנתעלם מן העין'.