מסכת ביצה, פרק ג, שיעור 34

משנה

משנתנו ממשיכה בדינים הנוגעים להכנת ותיקון מאכלים ביום טוב: אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, כיון שיש בכך משום תיקון כלי, אֲבָל מַשִׂיאָה – מחדדה עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, שאין זה תיקון גמור, שאין דרך לחדד כך את הסכין. דין נוסף: לֹא יֹאמַר אָדָם לַטַּבָּח שְׁקֹל לִי בְּדִינָר בָּשָׂר, וכפי שהתבאר שנאסר מקח וממכר ביום טוב, אֲבָל שׁוֹחֲטִין כמה בני אדם יחד את הבהמה, וּמְחַלְּקִין בֵּינֵיהֶן, ובגמרא יבואר כיצד מחלקים ללא הזכרת סכום מעות.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין משחיזין את הסכין ביום טוב'. מבררת הגמרא, מַאן תַּנָּא – מי הוא התנא הסובר כן, דְּהַשְׁחָזָה עַצְמָהּ אֲסוּרָה ביום טוב, ואפילו כשאינו משחיז על ידי אבן מיוחדת לכך, אלא במשחזת של עץ, שאינה עושה תיקון גמור. אָמַר רַב חִסְדָּא, משנתנו דְּלֹא כְּרַבִּי יְהוּדָה היא, דְּתַנְיָא בברייתא, אֵין חילוק לענין איסור עשיית מלאכה בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אֶלָּא צוֹרֶךְ אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבַד, שביום טוב מותר לעשות מלאכה הנצרכת לאוכל נפש. וְרַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר גם בְּמַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ, כלומר, מלאכות המסייעות להכנת המאכלים, ולדבריו מותר גם להשחיז את הסכין, כדי להשתמש בה לצורך אוכל נפש.

אָמַר לֵיה רָבָא לְרַב חִסְדָּא, דַּרְשִׁינָן מִשִּׁמְךָ – נדרוש בשמך שהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה, המתיר גם מלאכות הנצרכות למכשירי אוכל נפש. אָמַר לֵיהּ רב חסדא, יְהֵא רַעֲוָא דְּכָל כִּי הַנֵי מִילֵּי מַעַלְיְתָא תִּדְרְשׁוּן מִשְּׁמִי – יהי רצון שכל מה שתדרשו בשמי יהיה כדין מעולה זה, שדין ברור הוא.

הגמרא מביאה את הנהגות האמוראים למעשה בענין זה של השחזת הסכין ביום טוב: אָמַר רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב יוֹסֵף, הֲוָה קָאִימְנָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא – פעם אחת הייתי עומד לפני רבא ביום טוב, וֶהֱוֵה קָא מַעֲבַר סַכִּינָא אַפּוּמָא דְּדִקֻלָא – והעביר את חוד הסכין על שפת הסל, וַאֲמִינָא לֵיהּ – ושאלתי את רבא, לְחִדוּדֵיהּ בָּעֵי מַר – האם כוונת אדוני לחדד את הסכין ולהשחיזה, אוֹ לְעֲבּוּרֵי שַׁמְנִינוּתָא – או שכוונתו רק להעביר את השמנונית הדבוקה בלהב הסכין, וְאָמַר לִי רבא, כוונתי רק לְעֲבּוּרֵי שַׁמְנִינוּתָא. ומוסיף רב נחמיה ואומר, וְחֲזִיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ – והבחנתי בדעתו, דִּלְחִדּוּדֵהּ קָא עָבֵיד – שבאמת היתה כוונתו לחדד את הסכין כך, וְהַאי דְּלֹא קָאָמַר לִי – והטעם שלא אמר לי זאת בפירוש, כיון דְּקָא סָבַר בענין זה שאמנם הֲלָכָה כרבי יהודה, שמותר לעשות מלאכה גם להכנת מכשירי אוכל נפש, וּמכל מקום אֵין מוֹרִין כֵּן בפירוש, מחשש שבני אדם יבואו להשחיז את הסכין ביום טוב גם באופן שהיו יכולים לעשות זאת בערב יום טוב, ואילו רבי יהודה לא התיר אלא באופן שלא היה ניתן לעשות כן בערב יום טוב, וכגון שהתקלקלה הסכין ביום טוב עצמו.

מעשה נוסף: אָמַר אַבַּיֵּי, הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּמַר – הייתי עומד ביום טוב לפני אדוני, והוא רבה, וַהֲוָה קָא מַעֲבַר סַכִּינָא אַפּוּמָא דְּרֵיחַיָּא – והיה מעביר את הסכין על גבי אבן הריחיים, וְאָמְרֵי לֵיהּ – ושאלתי אותו, לְחִדוּדֵיהּ קָא בָּעֵי מַר אוֹ לְהַעֲבִיר שַׁמְנִינוּתָא – האם כוונת אדוני לחדד את הסכין ולהשחיזה, או רק להעביר את השמנונית מלהב הסכין, וְאָמַר לִי, לְהַעֲבִיר שַׁמְנִינוּתָא – כוונתי להעביר את השמנונית, ולא לחדדה, וְחֲזִיתֵיהּ לְדַעְתֵּיהּ דִּלְחִדּוּדֵהּ קָא בָּעֵי – וראיתי שדעתו לחדד את הסכין, וְקָסָבַר הֲלָכָה כרבי יהודה, וְאֵין מוֹרִין כֵּן.

וְאָמַר רָבָא, סַכִּין שֶׁעָמְדָה – פסקה מלחתוך היטב, שהתקהה חודה מחמת שימוש מרובה, מֻתָּר לְחַדְּדָה בְּיוֹם טוֹב. וְהַנֵּי מִילֵי דְּפָּסְקָה אַגַּב דּוּחֲקָא – ודין זה הוא דווקא כשעדיין אפשר לחתוך בה על ידי דחיקתה בכח, אלא שאינה חותכת בקלות, אבל אם אינה חותכת כלל אסור לחדדה ביום טוב, כיון שיש בכך משום טירחא מרובה ומשום תיקון כלי. תנאי נוסף: וְההיתר לחדדה הוא דַוְקָא אַגַּב רֵיחַיָּא אוֹ אַגַּב דִּיקֻלָא – על אבן הריחיים או על שפת הסל, שאין זו דרך חידוד, אֲבָל בְּמַשְׁחֶזֶת ממש, לֹא – אסור לחדדה אף באופן זה. (יש אומרים שדין זה הוא אפילו כשקהה חוד הסכין בערב יום טוב, ומשום שלא היה צריך להעלות בדעתו שיצטרך לחדדה ביום טוב, ויש אומרים שההיתר לחדדה הוא רק כשהתקהה החוד ביום טוב עצמו (רש"י ור"ן)).