מסכת שבועות, חזרה, פרק ג

פרק ג, משנה א: הנשבע שבועת ביטוי על העתיד, כגון שיאכל או לא יאכל, ועבר עליה, או כגון על העבר, שאכלתי או שלא אכלתי, והיה הדבר שקר, חייב קרבן. הנשבע שלא יאכל, ואכל כל שהוא, לרבי עקיבא חייב ולחכמים פטור. הנשבע שלא יאכל, ואכל ושתה, חייב קרבן אחד. אך אם נשבע שלא יאכל ושלא ישתה, ואכל ושתה, חייב שני קרבנות.
משנה ב: הנשבע שלא יאכל, ואכל כמה מיני לחמים, כגון חיטין, שעורים וכוסמין, חייב רק קרבן אחד. אך אם נשבע שלא יאכל 'פת חיטים, ופת שעורים, ופת כוסמין', מפרשים שכוונתו היתה שתהיה שבועה על כל מין ומין, ואם אכל מכולם, חייב על כל מין בפני עצמו.
משנה ג: הנשבע שלא ישתה, ושתה משקים רבים, חייב רק קרבן אחד. ואם הפציר בו חבירו שישתה עמו כמה מיני משקים, ונשבע שלא ישתה, ופירט בשבועתו שלא ישתה 'יין ושמן ודבש', מפרשים שכוונתו היתה שתחול שבועה על כל מין ומין, ולכן אם שתה מהם, חייב על כל מין בפני עצמו.
משנה ד: הנשבע שלא יאכל, ואכל מאכלים שאינם ראויים לאכילה או שתה משקים שאינם ראויים לשתיה, פטור. ואם אכל מאכלות אסורות, לתנא קמא חייב, כיון שהאיסור החדש כולל גם דברים מותרים, וחל הוא על האיסור הראשון של מאכלות אסורות, ולרבי שמעון פטור, כיון שגם באופן זה אין איסור חל על איסור. אדם שאסר על עצמו ליהנות מאשתו אם אכל היום, גם אם אכל אכילות אסורות – חל עליו הנדר.
משנה ה: שבועת ביטוי חלה בין על דברים הנוגעים לעצמו, ובין על דברים הנוגעים לאחרים, בין על דברים שיש בהם ממש ובין על דברים שאין בהם ממש. לרבי ישמעאל שבועה חלה רק על דברים עתידיים, ולרבי עקיבא גם על דברים שכבר אירעו. ולדברי שניהם חייב בין על דבר שיש בו הרעה והטבה, ובין על דבר שאין בו הרעה והטבה.
משנה ו: הנשבע לבטל את המצוה, אין שבועתו חלה, ואינו חייב משום שבועת ביטוי, אך חייב משום שבועת שוא. הנשבע לקיים את המצוה, לרבי יהודה בן בתירא חלה שבועתו, ולדעת חכמים אין שבועתו חלה, ומכל מקום אין זו שבועת שוא, כיון שמותר להשבע כדי לזרז עצמו בקיום המצוה.
משנה ז: הנשבע שלא יאכל ככר מסוימת, והיינו אפילו כזית ממנה, והוסיף ונשבע שלא יאכל את כולה, אין שבועה חלה על שבועה, וכן אם נשבע שתי שבועות דומות בזו אחר זו, אין השניה חלה עליו [אלא אם כן יתיר את השבועה הראשונה]. על שבועת ביטוי חייבים מלקות במזיד, וקרבן עולה ויורד בשוגג. ועל שבועת שוא חייבים מלקות במזיד, ופטורים בשוגג.
משנה ח: שבועת שוא היינו כשנשבע לשקר על דבר המפורסם שהוא שקר, כגון על איש שהוא אשה, או על דבר שלא יתכן שיהיה, כגון שראה גמל הפורח באויר. וכן הנשבע לבטל את המצוה, חייב משום שבועת שוא, וחייב מלקות במזיד, ופטור בשוגג.
משנה ט: הנשבע שיעשה דבר מסוים, ואחר כך נשבע שלא יעשנו, הרי השבועה הראשונה מחייבת אותו והיא שבועת ביטוי, והשבועה השניה אינה חלה, והרי היא שבועת שוא. ולכן אם עשה את הדבר לוקה רק על השבועה השניה משום שבועת שוא, ואם לא עשאו, לוקה גם על השבועה הראשונה, משום שבועת ביטוי.
משנה י: שבועת ביטוי נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים לעדות ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפניהם, ובתנאי שיוציא את השבועה מפיו, או שיאמר אמן אחר המשביעו. ואם היה מזיד, לוקה. ואם היה שוגג, חייב קרבן עולה ויורד.
משנה יא: שבועת שוא, נוהגת באנשים ובנשים, ברחוקים ובקרובים, בכשרים לעדות ובפסולים, בפני בית דין ושלא בפניהם, ובתנאי שיוציא את השבועה מפיו, או שיאמר אמן אחר המשביעו. ואם היה מזיד, לוקה. ואם היה שוגג, פטור. בין שבועת ביטוי ובין שבועת שוא, אם ענה אמן אחר המשביעו, חייב.