20. חשיבות ושכר המצוה (כ)

"צריך הבן שיהיה תמיד שמח בהוצאה שמוציא על אביו, ואל יקוץ בה, וְיַרְאֶה תמיד שרצונו להוציא על אביו יותר מדי, ובזה שכרו הרבה. ואמרו בגמרא 'יש מאכיל לאביו פסיוני (שְׂלָו), וטורדו מן העולם, כגון שהיה האב זקן, והיה רוצה לאכול מיד בבקר, כדרך שהזקנים רוצים מפני חלישות כוחם, והיה מבקש מהבן להאכילו, והבן אומר לו, 'עדיין לא זרחה השמש! כל כך השכמת לאכול?'. אף על פי שמאכילו במעדנים, הואיל והוא גוער בו ובוזהו, ואינו חומל על זקנותו, הרי הוא מפסיד שכרו ונטרד מן העולם.
או כגון שיאמר האב, 'בני, כמה הוצאות בזה המלבוש או בזה המאכל שקנית בשבילי?', ואומר לו הבן, 'מה אתה חושש?! אני קניתי אותו ואני פרעתי המעות! מה לך לשאול', או שיאמר לו שקנהו ביוקר, ולא קנהו אלא בזול, כדי שיראה לו שהוציא בשבילו יותר מדאי.
או כגון שיחשוב בלבו ויאמר, מתי ימות זקן זה, ואסתלק מהוצאה זו שאני מוציא בשבילו.
או כגון שידבר הזקן, וילעג הבן על דבריו, וישחק, ויאמר לאחרים שאביו אומר דברים שאין בהם טעם וכבר נתבלבלה דעתו בזקנותו. כל המתנהג עם אביו או עם אמו בדברים אלו, או כיוצא בהם, אף על פי שמאכיל ומשקה אותם כל מעדני עולם, ומלבישם שש ומשי ורקמה, נטרד מן העולם הבא". (מנורת המאור, פרק ט – כבוד אב ואם)