מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה ד
משנה ד: כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי, מַנִּיחַ אֶת הַסַּל עַל פִּי שְׁלֹשָׁה, וְאוֹמֵר, כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְסֶלַע עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ. וּמַנִּיחַ אֶת הַמָּעוֹת, וְאוֹמֵר, כָּל הַנִּלְקָט מִזֶּה, מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסָלַע:
משנה ד: בתורה לא התפרש דין פדיון כרם רבעי, אך למדו זאת חכמים מהפסוק 'קודש הילולים', ודרשו זאת כאילו נאמר 'חילולים', ללמד שאם בא האדם לאוכלו מחוץ לירושלים עליו לחללו תחילה. שואלת המשנה, כֵּיצַד פּוֹדִין נֶטַע רְבָעִי, ומשיבה, מַנִּיחַ הבעלים אֶת הַסַּל שהוא עומד לתת לתוכו את הפירות עַל פִּי -בפני) שְׁלֹשָׁה בני אדם, שהם 'בית דין', והם בקיאים בשומת הפירות, שיש לחשב בהם גם את ההוצאות שהוציא עליהם הבעלים, וְאוֹמֵר, כַּמָּה מהפירות המחוברים עדיין לקרקע אָדָם רוֹצֶה לִפְדּוֹת לוֹ בְּסֶלַע, עַל מְנָת לְהוֹצִיא יְצִיאוֹת מִבֵּיתוֹ – שישלם הפודה משלו את ההוצאות שצריך להוציא מעתה ועד בצירתם, כגון שכר שמירה ועידור וכדומה, וּלאחר ששמו את סכום המעות, מַנִּיחַ הבעלים אֶת סכום הַמָּעוֹת, וְאוֹמֵר, כָּל הַנִּלְקָט מִכרם רבעי זֶּה, מְחֻלָּל עַל הַמָּעוֹת הָאֵלּוּ, בְּכָךְ וְכָךְ סַלִּים בְּסֶלַע, וכגון שאמדו את מחירם בעשרה סלים בסלע, ויש בכרם שיעור מאה סלים, מניח עשרה סלעים ומחלל עליהם את כל הכרם.
