מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 41

שנינו במשנה, 'מְבִיאִין עֵצִים מִן הַשָּׂדֶה מִן הַמְּכֻנָּס, מן הקרפף ואפילו מן המפוזר' וְכוּ'. אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, אֵין מְבִיאִין עֵצִים אֶלָּא מִן הַמְּכֻנָּסִים שֶׁבַּקַרְפַּף, אבל אין מביאים מהמפוזרים שבקרפף, ואין מביאים מהשדה כלל, ואפילו לא מהמכונסים שבה. תמהה הגמרא, וְהָא אֲנַן תְּנַן – והרי שנינו במשנה, 'מִן הַקַּרְפַּף וַאֲפִילוּ מִן הַמְּפֻזָּר', ושלא כדברי שמואל המתיר רק מהמכונסים שבקרפף. מתרצת הגמרא, מַתְנִיתִין יְחִידָאָה הִיא – משנתנו, דעת יחיד היא, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר, לֹא נֶחְלְקוּ בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הַלֵּל עַל העצים הַמְּפֻזָּרִים שֶׁבַּשָּׂדֶה, שֶּׁלדברי הכל אֵין מְבִיאִין מהם, וְכן לא נחלקו עַל הַמְכוּנָסִין שֶׁבַּקַרְפַּף, שֶׁלדברי הכל מְּבִיאִין מהם, עַל מַה נֶחְלְקוּ, עַל הַמְּפֻזָּרִים שֶׁבַּקַרְפַּף וְעַל הַמְּכֻנָּסִים שֶׁבַּשָּׂדוֹת, שֶׁבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, לֹא יָבִיא, וּבֵית הַלֵּל אוֹמְרִים, יָבִיא, ומשנתנו נשנתה כשיטת רבי שמעון בן אלעזר בדברי בית הלל, ומתירה להביא מהמכונסים שבשדות והמפוזרים שבקרפף, אבל חכמים חולקים על רבי שמעון בן אלעזר, וסוברים שהמכונסים שבשדה והמפוזרים שבקרפף אסורים, ולא התירו אלא את המכונסים שבקרפף.

אָמַר רָבָא, עֲלֵי קָנִים וַעֲלֵי גְּפָנִים, אַף עַל גַּב דְּמִיכַּנְפֵי וּמוֹתְבֵי – הגם שהם אסופים ונמצאים במקום אחד, כֵּיוָן דְּמִדְלֵי בְּהוּ זִיקָא וּמְבַדֶּרֶת לְהוּ – כיון שהרוח עשויה להגביה אותם ולפזר אותם, אף שעדיין הם אסופים, מכל מקום כִּמְפוּזָרִין דָּמוּ – הם נחשבים כמפוזרים, כיון שהאדם אינו יודע אם הם נשארו במקומם או שהתפזרו על ידי הרוח, ומסיח דעתו מהם, וַאֲסוּרִים. וְאִי מָנַח מָנָא עָלַיְיהוּ מֵאֶתְּמוֹל – אך אם הניח עליהם כלי מערב יום טוב, שעל ידי זה אין הרוח מפזרת אותם, שַׁפִּיר דָּמִי – מועיל הדבר, ואינם נחשבים מוקצה.

שנינו במשנה, 'אֵיזֶהוּ קַרְפַּף, כָּל שֶׁהוּא סָמוּךְ לָעִיר וְכוּ' דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר, כל שנכנסים בו בפותחת, ואפילו בתוך תחום שבת'. הגמרא מבררת את שיטות התנאים במחלוקת זו: אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, רַבִּי יוֹסֵי, לְקוּלָּא קָאָמַר – האם הוא מיקל יותר מדעת רבי יהודה, דְּקָאֲמַר רַבִּי יְהוּדָה שקרפף הוא כָּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר, וְהוּא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת – ובתנאי שיש לו מנעול ומפתח, נמצא שלדבריו יש שני תנאים, שיהא הקרפף סמוך לעיר (והיינו בתוך שבעים אמה וקצת), ושיהא לו מפתח, וְאָתָא רַבִּי יוֹסֵי לְמֵימָר – ובא רבי יוסי לחלוק ולומר, כֵּיוָן דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת – באופן שיש לו מנעול ומפתח, אֲפִילוּ בְּתוֹךְ הַתְּחוּם נַמִי – גם אם אינו סמוך לעיר ממש, אלא רחוק יותר, כל זמן שהוא בתוך אלפיים אמה, מותר ליטול משם עצים, ונמצא שרבי יוסי מיקל יותר מרבי יהודה. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר שרבי יוסי לְחוּמְרָא קָאָמַר – מחמיר הוא יותר מדברי רבי יהודה, דְּקָאֲמַר רַבִּי יְהוּדָה 'אֵיזֶהוּ קַרְפַּף כָּל שֶׁסָּמוּךְ לָעִיר', והיינו בֵּין אִית לֵיהּ פּוֹתַחַת בֵּין לֵית לֵיהּ פּוֹתַחַת, ונמצא שאפילו אם אינו ננעל במפתח מותר להשתמש בו כיון שהוא קרוב לעיר, וְאָתָא רַבִּי יוֹסִי לְמֵימַר, דַּוְקָא דְּאִית לֵיהּ פּוֹתַחַת – רק אם יש לו מפתח מותר ליטול ממנו עצים, כל זמן שהוא בתוך אלפיים אמה, הָא לֵית לֵיהּ פּוֹתַחַת – אבל אם אינו ננעל במפתח, אֲפִילוּ סָמוּךְ לָעִיר נַמִי לֹא – גם כן אין להביא משם עצים. וּפָשִׁיטְנָא – ופשטה הגמרא דְּרַבִּי יוֹסֵי לְקוּלָּא קָאָמַר, שאם יש לקרפף מפתח מותר ליטול ממנו עצים אפילו אם הוא רחוק מהעיר, וְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ – והלכה כדברי רבי יוסי (לשיטת רש"י רבי יוסי מצריך מפתח רק כשהקרפף אינו סמוך לעיר, אלא בתחום שבת, אבל אם הוא סמוך לעיר, אין צורך שיהא ננעל במפתח. ולשיטת הרמב"ם בין סמוך לעיר ובין רחוק מהעיר יש צורך שיהא ננעל במפתח (ר"ן)).

משנה

אֵין מְבַקְעִין ביום טוב עֵצִים קטנים מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב עצמו. וְגם באופן המותר לבקע עצים (וכפי שיבואר בגמרא) אֵין מְבַקְעִין את העצים לֹא בְּקַרְדֹּם – גרזן, וְלֹא בְּמַגָּל, וְלֹא בַּמְּגֵרָה – מסור, אֶלָּא בְּקוֹפִיץ – סכין של קצבים, שאין דרך לבקע בו עצים.

בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת, שבכניסת יום טוב היה סָתוּם מכל צדדיו, וְנִפְחַת הכותל ביום טוב עצמו, נוֹטֵל פירות מִמְּקוֹם הַפְּחַת, ואף שאסור לשבור את הכותל כדי ליטול את הפירות, מכל מקום אין הפירות נחשבים מוקצים מחמת איסור, מאחר ואין האיסור בפירות עצמם, אלא בדבר אחר (והרי זה כאילו הפירות רחוקים ממנו, במקום שאינו יכול להגיע לשם, שאין הם נעשים מוקצים). רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, אַף פּוֹחֵת לְכַתְּחִלָּה את הכותל, וְנוֹטֵל את הפירות, כיון שמדובר כאן בכותל של לבינים הסדורות זו על גב זו ללא טיט, שאין בסתירתו איסור תורה אלא איסור דרבנן, ומשום שמחת יום טוב, התירו זאת חכמים.