מסכת ביצה, פרק ד, שיעור 42

גמרא

שנינו במשנה, 'אין מבקעין עצים מן הקורות ולא מן הקורה שנשברה ביום טוב, ואין מבקעין לא בקרדום ולא במגל ולא במגרה אלא בקופיץ'. תמהה הגמרא, כיצד אומרת המשנה שמותר לבקע בקופיץ, וְהָא אָמַרְתְּ רֵישָׁא – והרי שנינו ברישא של המשנה, שאֵין מְבַקְעִין כְּלָל, ומשמע שאפילו בקופיץ אסור. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר שְׁמוּאֵל, חִסּוּרֵי מִיחַסְּרָא – משנתנו חסרה היא, וְהָכִי קָתָּנֵי – וכך יש לשנותה, אֵין מְבַקְעִין עֵצִים, לֹא מִן הַקּוֹרוֹת, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב עצמו, משום שהיא מוקצה, אֲבָל מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, מְבַקְעִין – מותר לבקע, וּכְשֶׁהֵן מְבַקְעִין מאותה קורה שנשברה מערב יום טוב, אֵין מְבַקְעִין לֹא בְּקַרְדֹּם וְלֹא בְּמַגָּל וְלֹא בַּמְּגֵרָה, אֶלָּא בְּקוֹפִיץ.

מסייעת לכך הגמרא, תַּנְיָא נַמִי הָכִי – שנינו כן אף בברייתא, שטעם האיסור במשנתנו הוא משום מוקצה, אֵין מְבַקְעִין עֵצִים, לֹא מִן הַסַוָאר שֶׁל הַקּוֹרוֹת – ערימת קורות המוכנות לבניה, וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב עצמו, כיון שהיתה שלימה בכניסת יום טוב ולא חשב להשתמש בה להסקה, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מִן הַמּוּכָן, הרי שטעם האיסור הוא משום מוקצה, וממילא אם נשברה הקורה מערב יום טוב, שאינה מוקצה, מותר לבקע בה ביום טוב על ידי קופיץ, וכפי שביאר שמואל את משנתנו.

שנינו במשנה, 'וְלֹא בְּקַרְדֹּם'. אָמַר רַב (חִינְנָא) בַּר שֶׁלֶמְיָה, מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב, לֹא שָׁנוּ במשנתנו שביום טוב אסור לבקע עצים בקרדום, אֶלָּא בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ – בצד הרחב שלו, שזו דרך הבקיעה בימות החול, אֲבָל בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ – בצד הצר של הקרדום, שאין דרך לבקע בו עצים בחול, מֻתָּר, כיון שדרך שינוי היא. ולפי זה מה ששנינו במשנה שבקופיץ מותר, היינו בכל אופן, כיון שבמקומם של המבארים כן היו עושים את הקופיץ באופן שאין לו כלל צד רחב שדרך לבקע בו בימות החול. מביאה הגמרא לשון אחרת בענין זה: אִיכָּא דְּמַתְנֵי לָהּ אַסֵיפָא – יש ששנו מימרא זו של רב לגבי הסיפא, ששנינו בה שההיתר לבקע עצים ביום טוב הוא 'אֶלָּא בְּקוֹפִיץ', ועל זה אָמַר רַב (חִינְנָא) בַּר שֶׁלֶמְיָה, לֹא שָׁנוּ שמותר לבקע בקופיץ, אֶלָּא בְּזַכְרוּת שֶׁלּוֹ – בצד הצר שלו, שאין דרך לבקע בו עצים בחול, אֲבָל בְּנַקְבוּת שֶׁלּוֹ, שדרך לבקע בו בחול, אָסוּר, ולפי לשון זו מה שאסרה המשנה בקרדום היינו בכל אופן שהוא, כיון שבמקומם של המבארים כן היו עושים את הקרדום באופן שאין לו צד צר כלל. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ 'נַקְבוּת' שֶׁלּוֹ היינו הַצַּד הָרָחָב, וְהַצַּד הַקָּצָר הוּא הַ'זַּכְרוּת'.

שנינו במשנה, 'בַּיִת שֶׁהוּא מָלֵא פֵּירוֹת סָתוּם' וְכוּ'. הגמרא מביאה דין בענין דומה: אָמַר שְׁמוּאֵל, חוֹתָמוֹת שֶׁבַּקַּרְקַע – קשרי חבלים שבדלתות בורות או מערות שבקרקע, מַתִּיר – רשאי האדם להתיר את הקשרים בשבת וביום טוב, כיון שאין זה קשר של קיימא, שהרי עומד הוא לפתיחה וסגירה תמיד, אֲבָל לֹא מַפְקִיעַ וְלֹא חוֹתֵךְ – אך אסור לנתק או לחתוך את החבלים, כיון שהם מחוברים לבור או למערה שבקרקע, והחבל נחשב כחלק מהמבנה, וחיתוכו או ניתוקו נחשבים כ'סתירה'. וְחותמות שֶׁבַּכֵּלִים, כגון קופסא סגורה וקשורה בחבל, מַתִּיר, וּמַפְקִיע וְחוֹתֵךְ, אֶחָד שַׁבָּת וְאֶחָד יוֹם טוֹב, כיון שאין איסור בניה וסתירה בכלים.

משנה

אֵין פּוֹחֲתִין אֶת הַנֵּר – אסור ליטול גוש חרס בשעה שהוא רך, ולעשות בו צורת נר עם כלי קיבול לשמן, מִפְּנֵי שֶׁבכך הוּא עוֹשֶׂה כְּלִי. וְאֵין עוֹשִׂין פֶּחָמִין, שהרי זהו איסור 'מכבה', עשיית הפתילה או העץ לפחם. וְאֵין חוֹתְכִין את הַפְּתִילָה לִשְׁנַיִם, שהרי יש בכך תיקון כלי לצורך פתילה. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, חוֹתְכָה בָּאוּר (-על ידי האש) לִשְׁתֵּי נֵרוֹת, ובגמרא יבואר אופן וטעם ההיתר.

גמרא

שנינו במשנה, 'רבי יהודה אומר, חותכה באור לשתי נרות'. תמהה הגמרא, מַאי שְׁנָא – במה שונה חיתוך הפתילה בְּסַכִּין, דְּלֹא – שמודה רבי יהודה שאסור לחתוך, והיינו כיון דְּקָא מְתַקֵּן מָנָא – שיש בכך משום תיקון כלי, בָּאוּר נַמִי קָא מְתַקֵּן מָנָא – הרי גם כשחותך את הפתילה על ידי האש מתקנה בכך, ומדוע מתיר זאת רבי יהודה. מתרצת הגמרא, תָּנֵי רַבִּי חִיָיא – שנה רבי חייא את דברי רבי יהודה בברייתא, חוֹתְכָה בָּאוּר בְּפִי שְׁתֵּי נֵרוֹת, כלומר, מניח את הפתילה הארוכה בשני נרות, כשהיא מכופפת ראשה האחד לכאן וראשה השני לכאן, ומדליק אותה באמצע, והיא נפרדת מעצמה לשתי פתילות, וכיון שעושה זאת בדרך הדלקה, ואין ניכרת כוונתו לתקן את הפתילה, הדבר מותר.