מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה ו
משנה ו: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל רְבִיעִית וְשֶׁל שְׁבִיעִית, הָיָה בִעוּר. כֵּיצַד הָיָה בִעוּר, נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לִבְעָלָיו, וּמַעֲשַׂר עָנִי לִבְעָלָיו. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים מִתְבַּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, הַבִּכּוּרִים נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים כַּתְּרוּמָה. הַתַּבְשִׁיל, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְבַעֵר. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֲרֵי הוּא כִּמְבֹעָר:
משנה ו: נאמר בתורה (דברים יד כח) 'מִקְצֵה שָׁלֹשׁ שָׁנִים תּוֹצִיא אֶת כָּל מַעְשַׂר תְּבוּאָתְךָ בַּשָּׁנָה הַהִוא וְהִנַּחְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ', ללמד שיש מצוה לבער את המעשרות, ומכך שנאמר 'מקצה שלש שנים' למדו חז"ל שלא יבער את המעשרות פעם אחת בשבע שנים, אלא בסיום כל שלש שנים, והיינו בסוף השנה השלישית ובסוף השנה השישית. ומשנתנו עוסקת במצוה זו: עֶרֶב יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח שֶׁל שנה רְבִיעִית, וְשֶׁל שנה שְׁבִיעִית, הָיָה זמן בִעוּר מעשרות. כֵּיצַד, נוֹתְנִין תְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר לַבְּעָלִים – לכהנים, שהם הבעלים של תרומות אלו, וְנותנים מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן לִבְעָלָיו, והיינו ללוי, וְנותנים מַעֲשַׂר עָנִי לִבְעָלָיו, והוא העני. וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְהַבִּכּוּרִים שביד האדם מִתְבַּעֲרִים בְּכָל מָקוֹם שהם, וצריך האדם לאבדם מן העולם. רַבִּי שִׁמְעוֹן חולק ואוֹמֵר, הַבִּכּוּרִים אינם טעונים ביעור, אלא נִתָּנִין לַכֹּהֲנִים, כַּתְּרוּמָה, כיון שנאמר בפסוק 'ותרומת ידך', ודרשו חז"ל שהכוונה לביכורים, הרי שדינם כתרומה, שיש ליתנה לכהנים, ולא לבערה.
הַתַּבְשִׁיל שמעורבים בו פירות של מעשר שני שהגיע זמן ביעורם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, צָרִיךְ לְבַעֵר את התבשיל כולו. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, הֲרֵי הוּא כִּמְבוֹעָר, כיון שאין ממשות הפרי ניכרת.
