מסכת מעשר שני, פרק ה, משנה ה

משנה ה: וּבַשְּׁבִיעִית, פּוֹדֵהוּ בְשָׁוְיוֹ. וְאִם הָיָה הַכֹּל מֻפְקָר, אֵין לוֹ אֶלָּא שְׂכַר לְקִיטָה. הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִשִּׁיתוֹ, בֵּין שֶׁהוּא שֶׁלּוֹ וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה:

משנה ה: במשנה הקודמת התבאר ששומת שווי פירות כרם רבעי נעשית בניכוי השכר שצריך האדם להוציא על שמירת הכרם והטיפול בו, מבארת המשנה שיש זמנים שאין בהם הוצאות אלו: וּבַשְּׁבִיעִית – בשנת השמיטה, שאין בו הוצאות של שמירת הכרם ולא של עבודת הקרקע, פּוֹדֵהוּ בְּשָׁוְיוֹ – בשווי הפירות כפי שהם, ואין צורך בשומא, כיון שאין מנכים כלום משווי הפירות.

וְאִם הָיָה הַכֹּל מֻפְקָר, שהפקירו הבעלים את כל פירות הכרם שלהם בשנה הרביעית, אין אומרים שכל אדם שיבוא לזכות בהם מההפקר יטלם ללא פדיון כלל, אלא צריך לפדות הכל, ואֵין לוֹ רשות לנכות משווי הפירות אֶלָּא את שְׂכַר הלְקִיטָה, שטרח ללקוט בעצמו, וכגון אם שווי הסל סלע, ושכר הלקיטה איסר, פודה כל סל בסלע פחות איסר, ומעלה את הפירות לירושלים, או פודה אותם במקומם ומעלה את הדמים לירושלים.

הַפּוֹדֶה נֶטַע רְבָעִי שֶׁלּוֹ, מוֹסִיף עָלָיו חֲמִישִׁיתוֹ, והיינו כדעת בית הלל שהובאה לעיל (מ"ג), בֵּין שֶׁהוּא כרם שֶׁלּוֹ, שנטעו בעצמו, וּבֵין שֶׁנִּתַּן לוֹ בְּמַתָּנָה (והיינו בזמן שנפל הפרח והענבים ניכרים, ומכונים 'סמדר', שאינם ראויים עדיין לאכילה. אך לאחר שכבר הבשילו סוברים בית הלל שהוא ממון גבוה, כמבואר לעיל (שם) ואי אפשר לתת פירות אלו במתנה).