מסכת עדיות, פרק ד, משנה ז

משנה ז: הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה. וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְאִסָּר הָאִיטַלְקִי. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר הוּא אֶת אִשְׁתּוֹ בְּגֵט יָשָׁן, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. אֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן, כֹּל שֶׁנִּתְיַחַד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ. הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלָנָה עִמּוֹ בַפֻּנְדְּקִי, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי. אֵימָתַי, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס בָּהּ:

משנה ז: הָאִשָּׁה מִתְקַדֶּשֶׁת לבעלה בְּדִינָר וּבְשָׁוֶה דִינָר, ושווי דינר הוא כמשקל תשעים ושש שעורות כסף, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, בִּפְרוּטָה וּבְשָׁוֶה פְרוּטָה, ושווי פרוטה הוא חצי שעורה כסף, וְכַמָּה הִיא פְרוּטָה, אֶחָד מִשְּׁמוֹנָה בְאִסָּר הָאִיטַלְקִי.

בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, פּוֹטֵר הוּא, הבעל, אֶת אִשְׁתּוֹ, בְּגֵט יָשָׁן, וּבֵית הִלֵּל אוֹסְרִין. ומבארת המשנה, אֵיזֶהוּ גֵּט יָשָׁן, כֹּל שֶׁנִּתְיַחַד עִמָּהּ אַחַר שֶׁכְּתָבוֹ לָהּ, וטעם המחלוקת, שבית שמאי חוששים

שמא ישהה האדם את נתינת הגט שנה או שנתיים, ובינתיים יוולדו לו בנים מאשתו, שהרי היא עדיין מותרת לו, ולאחר מכן יתן לה את הגט, ויש לחשוש שמא לאחר זמן יראו האנשים שהתאריך הכתוב בגט קודם ללידת הבן, ויחשבו שנולד לה הבן בהיותה פנויה, ופגום הוא, ויבואו להוציא עליו לעז, ולכן פסלו חכמים גט כזה לגמרי. אמנם בית הלל אינם חוששים ללעז זה, ולכן מתירים הם לאדם לגרש את אשתו גם בגט ישן, שהתייחדו לאחר כתיבתו.

הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ, וְלָנָה עִמּוֹ בַפֻּנְדְּקִי, והיו שם עדים על התייחדותם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אין חוששים שבא עליה, ואֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כיון שראו עדים שהתייחדו, הרי זה כאילו מעידים הם שבא עליה, וכיון שיש חזקה שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, במקום שיכול לעשות כן בכשרות, אנו אומרים שמן הסתם בא עליה לשם קדושין, ונמצא שקידשה בביאה, ולכן צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי. אמנם מוסיפה המשנה, אֵימָתַי סוברים בית הלל שמן הסתם בא עליה וצריכה ממנו גט שני, בִּזְמַן שֶׁנִּתְגָּרְשָׁה מִן הַנִּשּׂוּאִין, שהוא רגיל בה. אֲבָל אִם נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין, אֵינָהּ צְרִיכָה מִמֶּנּוּ גֵּט שֵׁנִי, מִפְּנֵי שֶׁאֵין לִבּוֹ גַּס ורגיל בָּהּ.