מסכת עירובין, פרק ו, משנה ד

משנה ד: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם, וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁכָה. מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ וְהוֹצִיא, בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר. דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר, בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר:

משנתנו מבארת מתי יכול אחד מבני החצר לבטל את רשותו לשאר בני החצר: מֵאֵימָתַי נוֹתְנִין רְשׁוּת, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִבְּעוֹד יוֹם – רק קודם שנכנסה השבת יכול אחד מבני החצר לבטל רשותו, כיון שהם סוברים שביטול רשות הרי הוא 'הקנאה' של הרשות, ואסור להקנות בשבת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁחָשֵׁכָה – אפילו לאחר שנכנסה השבת ניתן לבטל רשות, כיון שלדבריהם ביטול רשות אינו הקנאה, אלא סילוק רשות, ומותר לסלק רשות בשבת.

מביאה המשנה מחלוקת נוספת: מִי שֶׁנָּתַן רְשׁוּתוֹ – ביטל רשותו לשאר בני החצר, וְהוֹצִיא מביתו אל החצר, בֵּין אם עשה כן בְּשׁוֹגֵג, ששכח שאסור לו להוציא מביתו לחצר (גם אם לא ביטל), ובֵין אם עשה כן בְּמֵזִיד, הֲרֵי זֶה אוֹסֵר על כולם, שהרי במעשה זה הוא מגלה דעתו שחזר בו מביטול הרשות, ואף שבשוגג אין כאן גילוי דעת זה, גזרו חכמים בשוגג משום מזיד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמֵזִיד אוֹסֵר הוא על כולם, אך בְּשׁוֹגֵג אֵינוֹ אוֹסֵר, לפי שלא גזרו שוגג משום מזיד.