(241) חלק שני, פרק א

וְסִיֵּם הַכָּתוּב: "וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֶרָסָה", וּבֵאוּרוֹ שֶׁבְּהֶמְשֵׁךְ הַזְּמַן, אַף גָּדֵר שֶׁל אֲבָנִים הֶחָזָק נֶהֱרַס, וְנַעֲשָׂה הַכֶּרֶם לְמִדְרַס רַגְלַיִם לְכָל עוֹבֵר וָשָׁב וְאֵין שָׁוֶה מְאוּמָה. וְכֵן הוּא הָאָדָם, אֲשֶׁר לֹא יַבִּיט לְמוֹצַא שְׂפָתָיו, וְהֵם כְּהֶפְקֵר אֶצְלוֹ: כָּל הַגְּדָרִים הַחֲזָקַים שֶׁהָיָה לוֹ מִתְּחִלָּה עַל הַנְהָגָתוֹ כֻּלָּם יִהְיוּ נֵהֱרָסִים. וְעַל כֵּן צָרִיךְ הָאִישׁ הַנִּלְבָּב, כְּשֶׁרוֹצֶה לְתַקֵּן מַעֲשָׂיו, תְּחִלַּת הַכֹּל לַעֲשׂוֹת גָּדֵר לְכַרְמוֹ, דְּהַיְנוּ לִשְׁמֹר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ בִּשֶׁמִירָה יְתֵרָה, שֶׁלֹּא יוֹסִיף לְדַאֲבָה עוֹד.

וּמַה שֶּׁהִמְשִׁיל בְּשֵׁם הַכֶּרֶם, לְבַד שֶׁכָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חֲשׁוּבִין כְּכֶרֶם, כְּמוֹ דְּכָתוּב בִּישַׁעְיָה: "כִּי כֶרֶם ד' צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל", וְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל יֵשׁ לוֹ חֵלֶק בַּכֶּרֶם הַזֶּה. לְבַד זֶה כָּל אֶחָד וְאֶחָד יֵשׁ לוֹ כֶּרֶם מְיֻחָד בְּגַן עֵדֶן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הוֹלֵךְ הָאָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ; וְצָרִיךְ לְשָׁמְרוֹ שְׁמִירָה יְתֵרָה לִנְטֹעַ בּוֹ נִטְעֵי נַעֲמָנִים וּלְשָׁמְרוֹ שֶׁלֹּא יִתְקַלְקֵל.