מסכת ביצה, פרק ה, שיעור 49
שנינו במשנה שאסרו אף דברים של רשות, והיינו שיש בהם קצת מצוה, ומבארת הגמרא את הטעם בכך: 'לֹא דָּנִין, וְלֹא מְקַדְּשִׁין, וְלֹא חוֹלְצִין, וְלֹא מְיַבְּמִין', מבארת הגמרא, וְכוּלְּהוּ – וכל הדברים הללו הם גְּזֵירָה שגזרו חכמים, שֶׁמָּא יִכְתֹּוב.
עוד שנינו במשנה, שאסרו אף דברים של מצוה, 'לֹא מַקְדִּישִׁין, וְלֹא מַעֲרִיכִין, וְלֹא מַחֲרִימִין'. מבארת הגמרא, איסור זה הוא גְּזֵירָה שגזרו חכמים מִשּׁוּם מִקָּח וּמִמְכָּר – שמא יבואו לקנות ולמכור בשבת וביום טוב, ודבר זה אסור מחשש שיבואו לכתוב (ואין זו נחשבת כ'גזירה לגזירה', אלא הכל גזירה אחת, שאסרו את המקח והממכר וכל הדברים הדומים לו, ואף דברים אלו בכלל). עוד שנינו, 'וְלֹא מַגְבִּיהִין תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת', מוסיפה הגמרא, וַאֲפִילּוּ אם רצונו לִיתְּנָם לְכֹהֵן בּוֹ בַּיּוֹם, והרי זה כצורך השבת או יום טוב עצמם, מכל מקום הדבר אסור, כיון שהיה ניתן להפרישם מערב שבת או יום טוב. וְהָנֵּי מִילֵי – ודברים אלו נאמרו רק באופן דִּטְבִילֵי מֵאִיתְמוֹל – שהיו 'טבל' וראויים להפרשה כבר אתמול, אֲבָל פֵּירֵי דִּטְבִילִי הָאִידְּנָא – אך פירות שנעשו טבל רק היום, כְּגוֹן עִיסָּה שנילושה ביום טוב עצמו, לְאַפְרוּשֵׁי מִינָּהּ חַלָּה – להפריש ממנה חלה בו ביום, מַפְרְשִׁינַן וְיָהֲבִינַן לְכֹהֵן – מותר להפרישה וליתנה לכהן.
שנינו ביְרוּשַׁלְמִי, וְכוּלָּן – כל הדברים הללו, שאמרו חכמים שאין לעשותם בשבת וביום טוב, כגון לדון, לקדש, לחלוץ או לייבם, וכן להקדיש, להעריך, להחרים או להפריש תרומות ומעשרות, שֶׁעברו ועָשׂוּ אותם בשבת או ביום טוב, בֵּין שעשו זאת מחמת שהיו אֲנוּסִין בדבר, בֵּין שׁוֹגְגִין, בֵּין מְזִידִין, בֵּין מוּטְעִין, מַה שֶּׁעָשׂוּ עָשׂוּי – חלו המעשים, בְּשַׁבָּת, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אם עשו כן בְּיוֹם טוֹב. מוסיף הרי"ף, וּשְׁמַע מִינָּהּ – ויש ללמוד מכך שהוא הדין לגבי סתם מקח וממכר, דְּמַאן דְּעָבַר וְאַקְנֵי – שמי שעבר והקנה בְּשַׁבָּת מְקַרְקְעֵי אוֹ מִטַּלְטְלֵי, הַקְנָאָתוֹ הַקְנָאָה – חלה הקנאתו.
שנינו במשנה, 'וְאֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת, אֶלָּא אוֹכֵל נֶפֶשׁ בִּלְבָד'. מקשה הגמרא, וּרְמִינְהִי – וקשה על כלל זה ממה ששנינו במשנה לעיל, 'מַשִּׁילִין פֵּירוֹת דֶּרֶךְ אֲרוּבָּה, בְּיוֹם טוֹב אֲבָל לֹא בְּשַׁבָּת', הרי שיש חילוק בין יום טוב לשבת גם בדבר שאינו הכנת אוכל נפש. מתרצת הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, לֹא קַשְׁיָא, הָא – המשנה לעיל, המתירה להכניס פירות מהגג לבית, היא כדעת בֵּית הִלֵּל, והָא – ואילו הסיפא של משנתנו, האומרת שאין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, כדעת בֵּית שַׁמַּאי היא, דִּתְנַן במשנה לעיל (פ"א), בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹצִיאִין ביום טוב לֹא אֶת הַקָּטָן, וְלֹא אֶת הַלּוּלָב, וְלֹא אֶת סֵפֶר תּוֹרָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כיון שאין בכך צורך אוכל נפש, וסוברים הם שלא הותרו ביום טוב אלא מלאכות שיש בהם צורך אוכל נפש ממש, ואף כאן לא התירו את טלטול הפירות שלא לצורך אוכל נפש, משום שיש בזה טירחא שלא לצורך, וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, כיון שהם סוברים שמתוך שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש, הותרה גם לשאר דברים, ולכן מותר לטלטל את הפירות מהגג לתוך הבית ביום טוב מחשש הפסד, ואף שאין בטלטול זה צורך אוכל נפש.
משנה
המשניות הבאות עוסקות בדיני הוצאה מחוץ לתחום שבת, בשבת או ביום טוב. ולהבנת דינים אלו יש להקדים, שכשם שאסור לאדם עצמו לצאת מחוץ לתחום שבת, והיינו אלפיים אמה מסוף העיר או ממקום שביתתו (אם שָׁבַת מחוץ לעיר), כך דין כליו של האדם כדין האדם עצמו, ואסור להוליך את כליו מחוץ לתחום. ואפילו אדם אחר, שרשאי ללכת למרחק גדול יותר, וכגון שהניח עירובי תחומין לעצמו, אסור לו להוליך מחוץ לתחום את כליו של אדם שלא הניח עירובי תחומין.
הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים, השייכים לאדם, הרי הם כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, ומותר להוליכם בשבת וביום טוב רק למקום שבעליהם רשאי ללכת. הַמּוֹסֵר ביום טוב עצמו בְּהֵמָה השייכת לו לִבְנוֹ אוֹ לְרוֹעֶה, הֲרֵי אֵלּוּ כְּרַגְלָיו של הבעלים, ולא כרגלי הבן או הרועה, ובגמרא יבואר באיזה אופן נאמר דין זה.
אחים שירשו את אביהם, ועדיין לא חלקו בירושה, כֵּלִים הַמְיוּחָדִים לְשימוש אֶחָד מִן הָאַחִין שֶׁבַּבַּיִת, הֲרֵי הֵן כְּרַגְלָיו, וְכלים שֶׁאֵין מְיוּחָדִין לאחד מהם, הרי הם כרגלי כל האחים, ואין להוליכם אלא לְמָּקוֹם שֶׁכּוּלָּן הוֹלְכִין – שכולם רשאים ללכת לשם.
(ספר יוחסין)
