מאמר שלישי, יא 4

המשך יא. החבר: החסיד מתבונן בהשגת ה', מהאמור בספר תהילים 'הנוטע אוזן הלא ישמע, אם יוצר עין הלא יביט', ודברים אלו הם ההוכחה האמיתית למציאותה של השגחת ה', (וכן כל האמור במזמור התהילים קל"ט) 'ה' חקרתני ותדע'.
הוא מבחין שאברי גופו של האדם עשויים בחכמה ובמידה, מסודרים בסדר מופתי, מצייתים לרצונו בלי שיידע איזה אבר עליו להניע כדי לבצע תנועה מסוימת, וכגון כשירצה לקום, ללכת או לשבת, הנה גופו מקימו מבלי שיבחין על ידי איזה איברים נעשית פעולה זו. וזה רמז דוד המלך בפסוק 'אתה ידעת שבתי וקומי, ארחי ורבעי זרית, וכל דרכי הסכנתה'.
ודבר עמוק ועדין מזה הם איברי הדיבור. שים לב, התינוק מדבר כל מה שהוא שומע, למרות שאין לו מושג באיזה איבר עליו לדבר, ואיזה עצב ומיתר קול עליו להפעיל לצורך זה. וכשהוא שר לפי טעמי הניגון, והריאה פועלת, ואינו יודע איך נעשה הדבר. נדמה הדבר כאילו הקדוש ברוך הוא, יוצר האדם, מפעיל תמיד את כלי הנגינה כפי צורך האדם. ואמנם באמת הדבר כן, או קרוב לזה, כי הבורא יתברך יצר את האיברים, ונתן בהם כח, והשפעתו וכוחו האלהי לא מרפה מהם אף רגע. ולו היו מעלים על הדעת את סילוק השגחתו והנהגתו אף לרגע אחד, היה העולם כולו חרב. כי ענין הבריאה אינו דומה לאומן המתקין, למשל, ריחיים, ולאחר שעשה את הריחיים והלך לו – יעשו הריחיים את פעולתם.