הפטרת פרשת בהעלותך
בפרשת השבוע מובאת מצוות הדלקת המנורה בבית המקדש, ומפטירים בפרשה זו העוסקת בענין המנורה. זכריה היה מהנביאים שהתנבאו בתחילת בנין בית המקדש השני, וספרו הוא מכלל 'תרי עשר'.
ספר זכריה, פרק ב (יד) אחרי שהזהיר הנביא את אומות העולם שלא ירעו לישראל בהיותם בגלות, כיון שגם אז הקדוש ברוך הוא משגיח עליהם, מתנבא עתה כלפי ירושלים ואומר, רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן כבר עתה בימי גלותך, על הישועה העתידה לבא אלייך, כִּי הִנְנִי בָא באחרית הימים וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם ה'. (טו) וְנִלְווּ גוֹיִם רַבִּים אֶל ה' בַּיּוֹם הַהוּא, כי יתגיירו ויקבלו עליהם את דת האמת, וְהָיוּ לִי לְעָם, וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ – ובכל זאת עיקר שכינת ה' תהיה על עם ישראל, וְיָדַעַתְּ כִּי ה' צְבָאוֹת שְׁלָחַנִי אֵלָיִךְ, לבשרך כי יש תקוה לאחריתך. (טז) וְנָחַל ה' אֶת יְהוּדָה חֶלְקוֹ עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ – לעתיד לבוא יטול ה' את נחלת יהודה, שהיא סביבות ירושלים, שתהיה קדש לה', למגורי הכהנים והלויים, ולמלך המשיח, וּבָחַר עוֹד בִּירוּשָׁלִָם, כי ירושלים שלעתיד לבוא תהיה רחוקה מהמקדש, לאחר מקום הכהנים והלויים הסמוך למקדש, ובית המקדש ישאר במקומו הראשון, ושבט יהודה יקבלו נחלה מצפון לאותו מקום שיהיה קדש לה'. (יז) הַס כָּל בָּשָׂר – ישתקו כל בני האדם מִפְּנֵי ה', כאשר יתגלה לעתיד לבא, כִּי נֵעוֹר מִמְּעוֹן קָדְשׁוֹ להעניש את אויבי יהודה. פרק ג (א) נבואה זו עוסקת בכהן הגדול שהיה באותו זמן, יהושע בן יהוצדק, וראה זכריה בנבואה כיצד הוא נשפט בבית דין של מעלה. וַיַּרְאֵנִי בנבואה אֶת יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, עֹמֵד לדין לִפְנֵי מַלְאַךְ ה', וְהַשָּׂטָן עֹמֵד מולו, עַל יְמִינוֹ – כנגד ימינו של יהושע, לְשִׂטְנוֹ, כי המלאך הדן את יהושע עמד מול יהושע, והשטן המלמד עליו חובה עמד משמאל למלאך הדן אותו, ונמצא שהשטן עומד מול ימינו של יהושע. (ב) והדין הראשון שהיה על יהושע היה בזמן קדום יותר, שקטרג עליו השטן בזמן שהשליכוהו לכבשן האש, ודנו אותו בבית דין של מעלה אם ראוי הוא להינצל על ידי נס, ובאותו זמן שמע הנביא את דבר ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, יִגְעַר ה' בְּךָ, הַשָּׂטָן, מצד שה' הוא בעל הרחמים ומטה את דין בריותיו לזכות, וְיִגְעַר ה' בְּךָ הַבֹּחֵר בִּירוּשָׁלִָם, כי מצד בחירת ה' בירושלים ראוי שיציל את הכהן הגדול ששירתו אבותיו בבית המקדש שבירושלים, והגם שלא היה ראוי לנס גמור כמו שאירע לחנניה מישאל ועזריה, שאפילו בגדיהם לא נשרפו, הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ – נפסק הדין שהוא עצמו יינצל מהאש, אף על פי שבגדיו יישרפו. (ג) ועתה היה דין נוסף על יהושע, האם ראוי הוא שיהיה כהן גדול, וטעם הקטרוג עליו היה כיון שבניו נשאו נשים נכריות [כאמור בספר עזרא (פרק י' פסוק י"ח) "וַיִּמָּצֵא מִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר הֹשִׁיבוּ נָשִׁים נָכְרִיּוֹת, מִבְּנֵי יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק, וְאֶחָיו מַעֲשֵׂיָה וֶאֱלִיעֶזֶר וְיָרִיב וּגְדַלְיָה"], וכיון שהיה הדין על כהונתו הגדולה, הניכרת בלבישת שמונת בגדי הכהן הגדול, ראה הנביא במראה וִיהוֹשֻׁעַ הָיָה לָבֻשׁ בְּגָדִים צוֹאִים – מלוכלכים, המורים על הקטרוג שאינו ראוי ללבוש בגדי כהונה גדולה, וְעֹמֵד לדין לִפְנֵי הַמַּלְאָךְ. (ד) וַיַּעַן המלאך וַיֹּאמֶר אֶל הָעֹמְדִים לְפָנָיו לֵאמֹר, הָסִירוּ הַבְּגָדִים הַצֹּאִים מֵעָלָיו, כי אין להענישו על עוונות בניו, וַיֹּאמֶר אֵלָיו, רְאֵה שבמעשה זה, שהוא חיצוני, של הסרת הבגדים שהם מחוץ לגוף האדם, הֶעֱבַרְתִּי מֵעָלֶיךָ את עֲוֹנֶךָ, שהוא גם כן היה עוון חיצוני, של מעשי בניך, וְהַלְבֵּשׁ אֹתְךָ מַחֲלָצוֹת – בגדים נקיים, המורים על הזכויות. (ה) כשראה הנביא את הדבר, שנמחלו עוונותיו של יהושע, ביקש גם הוא בעבורו, וָאֹמַר, יָשִׂימוּ צָנִיף טָהוֹר עַל רֹאשׁוֹ, וזו המצנפת שהיא האות לכהונה הגדולה, ונתקבלה בקשתו של הנביא, וַיָּשִׂימוּ הַצָּנִיף הַטָּהוֹר עַל רֹאשׁוֹ של יהושע, וַיַּלְבִּשֻׁהוּ בְּגָדִים – הלבישוהו בשאר בגדי הכהונה הגדולה, וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד. (ו) ובאותה העת שהלביש המלאך ליהושע את בגדי הכהונה הגדולה, וַיָּעַד [-הזהיר בדרך עדות והתראה] מַלְאַךְ ה' בִּיהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר. (ז) כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת, אִם בִּדְרָכַי תֵּלֵךְ, לנהוג בדרכי ה', שהוא חנון ורחום, וְאִם אֶת מִשְׁמַרְתִּי תִשְׁמֹר, לקיים את תורת ה' ומצוותיו, וְגַם אַתָּה תָּדִין אֶת בֵּיתִי, שישגיח על עבודת הכהנים בבית ה' ועל דיני הקרבנות, וְגַם תִּשְׁמֹר אֶת חֲצֵרָי – את חצרות המקדש, להשגיח על משמרת בית המקדש בכל פרטיו, וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה, כי לעתיד לבא, בזמן בית המקדש השלישי, יהיו מצאצאיו של יהושע כהנים שישמשו במקדש, ויהיו הולכים בחייהם בין המלאכים [ורמז לו גם על עת השמד שתהיה בזמן היוונים, שאנטיוכוס רצה לכלות את כהני ה' העובדים בבית המקדש, וה' גער בשטן, והיו החשמונאים כאוד מוצל מאש, וה' מחל את עוונם והלביש אותם מחלצות, שהם בגדי הכהונה, ששבו לשרת בבית ה' לאחר שנצחו בנס את היוונים]. (ח) ועתה הוסיף לבאר לו מתי יהיה החזון הזה, שילכו צאצאיו בין המלאכים בעודם חיים, שזה יהיה לאחר ביאת המשיח, שְׁמַע נָא יְהוֹשֻׁעַ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, אַתָּה וְרֵעֶיךָ הַיֹּשְׁבִים לְפָנֶיךָ, שהם חנניה מישאל ועזריה, כִּי אַנְשֵׁי מוֹפֵת הֵמָּה, שנעשה להם מופת כאשר ניצלו בנופלם לכבשן האש, כִּי הִנְנִי מֵבִיא באחרית הימים אֶת עַבְדִּי צֶמַח, ומכונה כך כיון שהוא דומה לצמח הטמון באדמה, כי עתה נעלם ונטמן המשיח, וכשיגיע זמן הגאולה יתגלה ויצמח. (ט) כִּי הִנֵּה הָאֶבֶן אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵי יְהוֹשֻׁעַ – אבן הפינה שהניחו בתחילת בניית בית המקדש, ומסר זרובבל מושל יהודה את האבן ליהושע הכהן הגדול שיניחנה ביסוד הבנין, וחקק יהושע עַל אֶבֶן אַחַת שִׁבְעָה עֵינָיִם, לרמז על שבע ספירות עליונות שדרכם יורד השפע אל העולם, לרמז שמעתה תהיה עיקר ההשגחה וההשפעה דרך בית המקדש הנבנה מחדש, הרי הצורך בכך הוא רק עתה, שהשגחת ה' נסתרת ומשתלשלת מהעולמות העליונים בכמה שלבים, עד לעולם הזה, אבל לעתיד לבוא, לאחר ביאת המשיח, הִנְנִי מְפַתֵּחַ פִּתֻּחָהּ – כביכול הקדוש ברוך הוא בעצמו יְפַתֵּחַ אֶת הַפִּתּוּחִים הללו, כי תהיה השגחת ה' בעצמו חופפת על הארץ, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, וּמַשְׁתִּי [-ואסיר] אֶת עֲוֹן הָאָרֶץ הַהִיא בְּיוֹם אֶחָד, כי ימחל להם ה' על מה שחטאו, ולא יחטאו עוד. (י) בַּיּוֹם הַהוּא, נְאֻם ה' צְבָאוֹת, תִּקְרְאוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ אֶל תַּחַת גֶּפֶן וְאֶל תַּחַת תְּאֵנָה, לעמוד בצילם, כפי שעשו בעת הנחת היסוד ואבן הפינה לבית המקדש, שהביאו עצי גפן ותאנה לעשיית צל על העומדים שם. פרק ד (א) בנבואה זו ראה זכריה מראה נוסף מעין המראה הקודם, שבו התבארו לו ביתר פירוט הדברים שראה במחזה הקודם: וַיָּשָׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ, כי בעת הנבואה נופל הנביא בשינה. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי, מָה אַתָּה רֹאֶה, והתכוון שבראיית מראה זה יבין גם את המראה הקודם שהראה לו, וָאֹמַר, רָאִיתִי, וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ, וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ – יש מעל המנורה כמו 'מעיין', כלומר כלי גדול מלא שמן, וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ – יש עליה את שבעת הנרות, שהם הבזיכים, שבתוכם השמן והפתילה, שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ – לכל אחד משבעת הנרות יש שבעה צינורות המוליכים שמן מה'גולה' שמעל המנורה. והמנורה רומזת על אור ה' המאיר לעולם כולו, ומה שכולה זהב מרמז שכבוד ה' יתגלה בהוד והדר על העולם כולו, וה'גולה' שעל ראשה הוא המעיין העליון שמשם משפיע ה' את ברכתו לשבעת הנרות, שהם שבע הספירות העליונות, ולכל נר יש שבעה צינורות, כיון שכל אחת מהספירות כלולה משבע הספירות כולן. ובזה בא להראות לו במחזה הנבואה שלעתיד לבוא לא ישתלשל השפע דרך מערכת הטבע, בשלבים רבים, אלא ה' בעצמו יופיע בהיכל קודשו והארץ תאיר מכבודו. (ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ – ושני עצי זית סמוכים לה, אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. (ד) וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר, מָה אֵלֶּה, אֲדֹנִי. (ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי, וַיֹּאמֶר אֵלַי, הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה, כי ענין המנורה ושבעת נרותיה מרמזים על דברים הידועים לבאים בסוד ה', וגם המנורה שבבית המקדש רימזה על כך. וָאֹמַר, לֹא אֲדֹנִי, כי אמנם אני יודע את עיקר ענינה של המנורה, אך איני מבין מה נרמז במראה הזה, ומה עניינה של המנורה לנבואה זו. (ו) וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר, זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר, כלומר, במראה זה מרומז דבר ה' והבטחתו לזרובבל, שבעת שיביא ה' את המשיח, שיהיה מזרע זרובבל, תהיה הנהגת ה' מעל הטבע, לֹא בְחַיִל – ולא יצטרכו חיל שיתגבר בדרך הטבע, וְלֹא בְכֹחַ – ולא על ידי המלאכים, העושים את הדברים בדרך נס, אך מכל מקום גם הם צריכים שיהיה כח מסוים שיחול עליו השפע, כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת, כי ה' לבדו ינהיג ברוחו את הכל, וימשול בהשגחה פרטית, וזה רמז במנורת הזהב המראה על השגחת ה' ללא אמצעים כלל. (ז) עתה מתנבא על אותה אבן יסוד שחקק עליה יהושע שבעה עיניים, וברבות הימים עד עת הגאולה תשקע האבן בעומק הר המוריה, וכשיגיע זמן בניית הבית השלישי לא ימצאו את אותה אבן שצריכה להיות אבן היסוד, ועל זה אומר, מִי אַתָּה הַר הַגָּדוֹל העומד לִפְנֵי זְרֻבָּבֶל ומעכב אותו, וה' יצווה עליו שיהיה לְמִישֹׁר, וְהוֹצִיא על ידי זה אֶת הָאֶבֶן הָרֹאשָׁה ממקומה, כדי שיוכלו לייסד עליה את הבית השלישי, תְּשֻׁאוֹת חֵן חֵן לָהּ, כי כולם ישמיעו על כך קולות חן חן, ושלא כמו בבניית בית המקדש השני שלא מצא הבנין חן בעיני הזקנים שראו את הבית הראשון, כיון שהבית השני היה פחות ביופיו וחשיבותו מהבית הראשון, הרי הבית השלישי יהיה גדול ביופיו ובחשיבותו משני בתי המקדש הקודמים, וימצא חן בעיני כולם.
