הפטרת פרשת שלח

בפרשת השבוע מובא ענין שליחת המרגלים על ידי משה רבינו לתור את ארץ ישראל, ומפטירים בפרשה זו, של שליחת המרגלים על ידי יהושע בן נון, סמוך לכיבוש הארץ על ידי עם ישראל:

ספר יהושע, פרק ב (א) בפרק זה יובא ענין שליחת המרגלים על ידי יהושע, ובתחילת מעשה זה רומז הפסוק מדוע שלח יהושע מרגלים לארץ ישראל, והרי כבר ראה את גודל הנזק שאירע מהמרגלים ששלח משה רבינו, שמחמת חטאם נשארו ישראל במדבר ארבעים שנה: וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן [בשונה מהמרגלים שבזמן משה, שנשלחו לפי בקשת העם, כאן היתה השליחה על ידי יהושע בן נון לבדו], מִן הַשִּׁטִּים שזהו מקום קרוב לארץ ישראל, ושליחותם היתה לבדוק רק מהיכן נוחה הארץ להיכבש [בשונה מהמרגלים של משה רבינו שנשלחו ממקום רחוק, והיו מסתפקים בעצם יכולתם לכבוש את הארץ], שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים – רק שני אנשים, והיו 'מרגלים' המחפשים את נקודות החולשה של הארץ שהם באים לכבוש [בשונה ממשה רבינו ששלח את המרגלים 'לתור את הארץ', כלומר, לברר את טיבה ומהותה, וכאילו יש מקום ספק האם הארץ ראויה להם או לא, ומחמת כן יצא המכשול הגדול ההוא, ומחמת כן שלח יהושע רק שנים, כדרך שר הצבא השולח חלק מחייליו לרגל אצל האויב, ואילו משה רבינו שלח שנים עשר נשיאים חשובים, שהיה זה נראה כאילו עליהם להחליט בעצמם האם הארץ ראויה להם או לא], ושלחם יהושע חֶרֶשׁ – בשתיקה, שכל ישראל לא ידעו כלל על שליחות זו, אלא יהושע לבדו, לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ – ובפרט את יריחו, שמשם רצו להכנס לארץ ישראל, ועליהם לברר באיזה אופן נח לכבוש את העיר, וַיֵּלְכוּ שני המרגלים לצורך אותה תכלית שהתכוון לה יהושע, וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה – פונדקאית המוכרת מזונות, וּשְׁמָהּ רָחָב, והיתה מפורסמת בשמה, וכיון שידעה סודות רבים של אנשי הארץ, לא הוצרכו ללכת למקומות אחרים, אלא וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. (ב) וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר, הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה – עצם זה שבאו לכאן אנשים זו ראיה שהם מרגלים, כיון שבאותו זמן היתה יריחו סגורה ומסוגרת מפני ישראל, ומכך שבאו 'הנה', כלומר שנכנסו לתוך העיר ולא המתינו כראוי עד הבוקר זהו סימן נוסף שמרגלים הם, וגם מכך שבאו בלילה ולא באו ביום כדרך בני אדם מהוגנים, זו ראיה שלישית לכך שאנשים אלו הם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, ומטרת ביאתם היא לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ – לגלות את סתרי הארץ כדי שיוכלו לכובשה. (ג) וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר, הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ – הוציאי את האנשים, אף על פי שהם אומרים שבאו אלייך, לתכלית אחרת ולא לשם ריגול, כיון שסיבת ביאתם האמיתית אינה כפי שהם אומרים, אלא אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ – מטרתם היא בעצם הביאה לביתך, כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ – באו כדי שיוכלו לגלות דרכך את סודות הארץ. (ד) וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וכיון שלא היה לה פנאי להחביאם כראוי, וַתִּצְפְּנוֹ – העמידה כל אחד הם בקרן זוית מסוימת, באופן שלא ייראו מיד על ידי האנשים הבאים בשם המלך, ועשתה כן כדי שגם אם יראו אחד מהם לא יחשבו שהוא המרגל, כיון שהיה ידוע להם שבאו שנים, וגם כדי שאם יתפסו את האחד יוכל השני לברוח, וכדי להסיח את דעתם שלא יחפשו היטב בביתה, וַתֹּאמֶר, כֵּן – כדבריכם כן היה, שבָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וחקרו ודרשו אצלי על סודות הארץ כדרך המרגלים, וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. (ה) והוסיפה רחב ואמרה להם, וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר – ובשעה שרצו לסגור את שערי העיר, בַּחֹשֶׁךְ, וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ – ברחו האנשים במהירות כדרך המרגלים, כי ברחו בחושך ולא לקחו עמהם לפיד להאיר להם, וכשם שלא ידעתי מהיכן באו, כך לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים, רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, מאחר ובודאי הם המרגלים, ואל תתעצלו מלרדוף אחריהם, כִּי בודאי תַשִּׂיגוּם. (ו) אחרי שבחכמתה סילקה את אנשי המלך, חששה שיבואו פעם נוספת לחפשם, ואז ימצאום כיון שלא הטמינה אותם היטב, וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה, וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ – בצמר גפן, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג. (ז) וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם [-אחרי המקום ששם חשבו שנמצאים המרגלים] דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל הַמַּעְבְּרוֹת – עד מקום מעבר המים שבירדן, וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי – סגרו את שערי העיר אחריהם, כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם, כדי שאם עדיין לא יצאו מהעיר, לא יוכלו להמלט. (ח) וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן – קודם ששכבו לישון, וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם [-אליהם] עַל הַגָּג. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים, יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, והידיעה הזו הגיעה אליה משתי סיבות, האחת, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ מפאת גדולתכם ורוממותכם, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם מפאת הפחד מהרעה שתקרה להם בגללכם. (י) ועתה ביארה, שהאימה שנפלה עליהם מכח רוממותם וגדולתם של ישראל היא כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, והפחד מפני הרעה שתקרה להם, היא כיון ששמעו וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם, ולא החייתם מהם כל נשמה. (יא) וַנִּשְׁמַע את הדברים עוד כשהייתם רחוקים מעימנו, וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וגם עתה, כשהתקרבתם אלינו, שבדרך הטבע מתעוררים גיבורי החיל להלחם באויבים ולהדוף את הסכנה, לא היה כן, אלא וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם, אלא כולם התייאשו מלהלחם בכם ולנצח אתכם, כִּי יודעים אנו שה' אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת, ומי הוא האדם שינסה להילחם עם האלוקים. (יב) כיון שידעה רחב שאחרי שייכנסו ישראל לארץ יהיו מצווים להשמיד את כל הגויים, אמרה להם, וְעַתָּה, קודם שנכנסתם לארץ וקודם שנצטוויתם שלא להחיות כל נשמה, כשעדיין מותר לכם לקבל גויים החפצים להשלים עמכם, הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה', כלומר, שהשבועה תהיה 'לי', והנשבע לחבירו אינו יכול להתיר את השבועה, ותהיה השבועה בשם ה', שזו שבועה חמורה, כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד, והנשבע לחבירו מחמת שעשה עמו חסד אין לו התרה, וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד, כי כלפי בית אביה אין להם חיוב הכרת הטוב, זהו רק 'חסד', וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת, כי כלפיה יש להם חיוב, ורק ביקשה שיתנו לה סימן של אמת שיכירוה בשעה שיכבשו את יריחו. (יג) ועתה פירטה מה החסד שמבקשת שיעשו עם בית אביה, וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי, וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם, שלא תהרגו אותם בעצמכם, וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת, שתשמרו עלינו שלא יהרגונו אחרים, והתכוונה גם לרמוז להם שיצילו את נפשם מהמוות הרוחני בכך שיגיירו אותם. (יד) וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים, נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת – ראוי הדבר שנמסור את נפשינו עבורכם, מחמת שהצלת אותנו, אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה – בעבור זאת שלא גילית למלך דבר זה, שאנו מרגלים, וְהָיָה בְּתֵת ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ, וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת, ה'אמת' תהיה במה שנחיה אתכם, שבזה אנו מחויבים מצד הכרת הטוב, וה'חסד' יהיה במה שניתן לכם מתנות רבות וכבוד. (טו) וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ היה בנוי בְּקִיר הַחוֹמָה, באופן שרוב הבית היה מחוץ לחומה, כלפי חוץ לעיר [ולכן כשנפלו חומות יריחו לא נפל ביתה], באופן שהיה הצד החיצוני של ביתה פתוח לכיוון החוץ, ויכלה להורידם אל מחוץ לעיר, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת – חלק מביתה היה נמשך אל תוך עובי החומה. (טז) וַתֹּאמֶר לָהֶם רחב, הָהָרָה לֵּכוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים, וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם, ולא תצטרכו לעקם את הדרך, אלא תלכו ישר אל מחנה ישראל, כי כבר יחזרו הרודפים ולא יחפשו אחריכם עוד. (יז) כיון שהשביעה אותם רחב שלא יהרגו אותה ואת משפחתה, חששו המרגלים שיתערבו בני משפחתה בתוך כל אנשי העיר, וכך לא יוכלו להרוג שום אדם, מחשש שהוא ממשפחתה, ולכן אחרי שהורידה אותה רחב ויצאו מביתה, וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים, תדעי, כי לפי האמת נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ, כי היינו אנוסים להשבע על כך מחשש סכנת נפשות, שלא תסגירי אותנו למלך יריחו, ושבועה כזו אינה חלה על האדם כלל, ואינה מחייבת אותו. (יח) ובכל זאת אנו חוזרים ונשבעים כעת מרצוננו שנציל אותך ואת משפחתך, אך אנו מוסיפים שלשה תנאים בשבועה זו, הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ – כאשר נבוא אל הארץ, להלחם ביושביה, אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה – את החבל האדום הזה, שבו הורדת אותנו, תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, כדי שנכיר את ביתך ונדע היכן את יושבת, והתנאי השני, וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה, ולא שיהיו בחוצות ובבתי אחרים. (יט) וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, על אף שהוא מבני משפחתך, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ, וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם. וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת, דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ, אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ להורגו. (כ) ועתה הוסיפו תנאי שלישי, וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה – אם תגלי לאחרים את הסוד של קשירת החבל האדום בחלון הבית, ואז יעשו כן אנשים רבים, לא תחול שבועתנו זאת, וְגם הָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ הראשונה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ – כי השבעת אותנו בעל כרחינו, והיינו אנוסים בשבועה זו. (כא) וַתֹּאמֶר להם רחב, כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא, כי אקיים את שלשת התנאים שאמרתם, וַתְּשַׁלְּחֵם, וַיֵּלֵכוּ, וַתִּקְשֹׁר מיד אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן, כדי שלא ישימו לב אחר כך שהיא קושרת את תקות השני בחלונה. (כב) וַיֵּלְכוּ שני המרגלים, וַיָּבֹאוּ הָהָרָה, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים, וַיְבַקְשׁוּ אותם הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ, וְלֹא מָצָאוּ. (כג) וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. (כד) וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ, כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, שהרי הציל אותם מהרודפים שלא בדרך הטבע, וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ, כפי שראו מהנהגתו של מלך יריחו, שפחד מהם וחיפש אחריהם, וממה שאמרה להם רחב: