(251) חלק שני, פרק ג

וְהִנֵּה יָדוּעַ מַה שֶּׁכָּתַב בְּ"סֵפֶר חֲסִידִים", שֶׁמִּצְוָה שֶׁאֵין לָהּ דּוֹרְשִׁים הִיא כְּמֵת מִצְוָה, וְאוֹתָהּ מִצְוָה מְקַטְרֶגֶת וְאוֹמֶרֶת: כַּמָּה גְּרוּעָה אָנֹכִי, שֶׁנִּתְעַלַּמְתִּי מִכֹּל וָכֹל. וְהִנֵּה זוֹ הִיא אֲפִלּוּ רַק בְּמִצְוָה אַחַת, וְכָל שֶׁכֵּן לְפִי מַה שֶּׁעָרַכְנוּ לִפְנֵי הַקוֹרֵא, שֶׁיֵּשׁ חֵלֶק גָּדוֹל בַּתּוֹרָה, הַמְדַבֵּר מֵעִנְיַן זְהִירוּת כֹּחַ הַדִּבּוּר, וּמִמֵּילָא מוּבָן, כַּאֲשֶׁר אֲנָשִׁים אֵינָם זְהִירִים בָּזֶה וּמְשַׁלְּחִים לְשׁוֹנָם כַּאֲשֶׁר יַחְפְּצוּ, חֵלֶק גָּדוֹל בַּתּוֹרָה מֻטָּל בְּבִזָּיוֹן. וְכַמָּה גָּדוֹל שְׂכַר הַנִּזְהָר בָּזֶה שֶׁלֹּא לַעֲבֹר עֲלֵיהֶם, וְהוּא נוֹתֵן כָּבוֹד לַמִּצְוֹת הָאֵלּוּ, וְעָלָיו אָמַר הַכָּתוּב: "כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד" וְכוּ'.
(וּרְאֵה נָא אָחִי, עוֹד לְפִי כְּלַל חֲזַ"ל, דְּכֻלָּם בְּלָשׁוֹן הָרָע, אִם כֵּן אֵין לְךָ שׁוּם אִסּוּר בָּעוֹלָם, שֶׁיִּהְיֶה הֶפְקֵר כְּלָשׁוֹן הָרָע, שֶׁבְּגֶזֶל לֹא נִכְשְׁלוּ, רַק רֻבָּן, וּבְלָשׁוֹן הָרָע כֻּלָּם, וְאַף כִּי אָמְרוּ, כִּי כֻּלָּם הוּא רַקּ בַּאֲבַק לָשׁוֹן הָרָע, וְלֹא בְּלָשׁוֹן הָרָע עַצְמָהּ, כְּבָר כָּתַב הָרַמְבַּ"ם זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, כִּי הַלְוַאי נִשָּׁמֵר מֵעֶצֶם הָאִסּוּר. וְאִם כֵּן אֵין לְךָ מִצְוָה, שֶׁנֶּעֶשְׂתָה הֶפְקַר כְּמוֹתָהּ, וְהַמִּתְחַזֵּק בָּזֶה אָמְנָם נוֹתֵן כָּבוֹד לַמִּצְוָה, וּתְלַמֵּד עָלָיו זְכוּת לְמַעְלָה שֶׁהוּא חָשׁ לִכְבוֹדָהּ).