מסכת הוריות, פרק א, משנה ה

משנה ה: הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, פַּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים אוֹ רֻבָּן עַל פִּיהֶם, מְבִיאִים פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ, מְבִיאִים שִׁבְעָה פָרִים. וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן פָּר, שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׁמוֹנָה פָרִים. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁמוֹנָה פָרִים וּשְׁמוֹנָה שְׂעִירִים. פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וּפַר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין. הוֹרוּ בֵית דִּין שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם, אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּב, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִים אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד), וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט:

משנתנו מבארת על מי מוטל להביא פר העלם דבר של ציבור, האם על בית דין, או על הקהל, או על שניהם:

משנה ה: הוֹרוּ בֵית דִּין היתר בדבר שזדונו כרת, וְעָשׂוּ כָל הַקָּהָל אוֹ רֻבָּן מעשה איסור עַל פִּיהֶם של בית דין, מְבִיאִין פָּר. וּבַעֲבוֹדָה זָרָה – אם היתה שגגת ההוראה בחטא של עבודה זרה, מְבִיאִין פַּר וְשָׂעִיר, שנאמר 'וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה' וגו', ואמרו חכמים, איזו היא מצוה שניתן לומר עליה 'ולא תעשו את כל המצוות האלה', זו עבודה זרה השקולה כנגד כל המצוות, ועליה נאמר בהמשך הפסוקים 'וְעָשׂוּ כָל הָעֵדָה פַּר בֶּן בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת', דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, הסובר שבכל חטא הבא מחמת טעות בהוראה של בית דין, רק בית דין מביאים קרבן. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אין בית דין מביאים קרבן, אלא שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים מְבִיאִין שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים, וְאם החטא היה בַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין שנים עשר השבטים שְׁנֵים עָשָׂר פָּרִים וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׂעִירִים. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, גם בית דין צריכים להביא קרבן, וגם השבטים צריכים להביא קרבן, ולכן בחטא רגיל מביאים שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים, אחד לבית דין ושנים עשר לשאר השבטים, וְאם החטא היה בַעֲבוֹדָה זָרָה, מביאים שְׁלשָׁה עָשָׂר פָּרִים וּשְׁלשָׁה עָשָׂר שְׂעִירִים, פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, ופַּר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין.

מביאה המשנה עתה מחלוקת נוספת, באופן שחטאו רוב השבטים או רוב ישראל, האם גם המיעוט שלא חטא צריך להביא קרבן: הוֹרוּ בֵית דִּין היתר באיסור שזדונו כרת, וְעָשׂוּ שִׁבְעָה שְׁבָטִים, אוֹ רֻבָּן של שבעת השבטים, את מעשה האיסור עַל פִּיהֶם של בית הדין, בית דין מְבִיאִים פָּר אחד. וְאם החטא היה בַעֲבוֹדָה זָרָה, מְבִיאִין בית דין פַּר וְשָׂעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר [וכשיטתו לעיל, שאין כל שבט ושבט מביא קרבן, אלא בית דין מביאים קרבן אחד עבור כולם]. רַבִּי יְהוּדָה חולק ואוֹמֵר, אותם שִׁבְעָה שְׁבָטִים שֶׁחָטְאוּ, מְבִיאִים שִׁבְעָה פָרִים. וּשְׁאָר שְׁבָטִים שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵיהֶן [-מחמת החוטאים] פָּר אחד, שֶׁאַף אֵלּוּ שֶׁלֹּא חָטְאוּ, מְבִיאִין עַל יְדֵי הַחוֹטְאִים, אמנם אינם מביאים פר לכל שבט כמו החוטאים, אלא פר אחד לכל השבטים שלא חטאו. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אם חטאו שבעה שבטים, מביאים שְׁמוֹנָה פָרִים, וּבַעֲבוֹדָה זָרָה, שְׁמוֹנָה פָרִים וּשְׁמוֹנָה שְׂעִירִים, וטעמו, לפי שיש להביא פַּר וְשָׂעִיר לְכָל שֵׁבֶט וָשֵׁבֶט, וּפַר וְשָׂעִיר לְבֵית דִּין בפני עצמם, ואילו השבטים שלא חטאו, פטורים לגמרי.

עתה מבררת המשנה באיזה בית דין נאמרה פרשה זו, שאם עשו הציבור על פי הוראתו אין היחידים מביאים כל אחד קרבן בפני עצמו, אלא מביאים פר העלם דבר של ציבור.

הוֹרוּ בֵית דִּין – היתה הוראת ההיתר על ידי סנהדרין קטנה שֶׁל אֶחָד מִן הַשְּׁבָטִים, שהיא סנהדרין של עשרים ושלשה דיינים, וְעָשָׂה אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט עַל פִּיהֶם, ואילו שאר השבטים לא עשו איסור זה, אף על פי שאין כאן רוב ישראל שחטאו ולא רוב השבטים שחטאו, מכל מקום אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט הוּא חַיָּב פר העלם דבר של ציבור, כיון שכלפי הסנהדרין של אותו השבט, די בכך שנהגו היתר כל אנשי השבט, וּשְׁאָר כָּל הַשְּׁבָטִים פְּטוּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים חולקים ואוֹמְרִים, אֵין חַיָּבִים פר העלם דבר של ציבור אֶלָּא עַל הוֹרָיַת בֵּית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבָד, שזו סנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים, היושבת בלשכת הגזית, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ', ולשון 'כל עדת ישראל' באה למעט, וְלֹא עֲדַת אוֹתוֹ הַשֵּׁבֶט.