(257) חלק שני, פרק ה

וְהִתְבּוֹנֵן עוֹד, אָחִי, בָּזֶה, שֶׁאַף שֶׁפַּעַם אַחַת בְּשָׁנָה הֻתַּר לְכֹהֵן גָּדוֹל לִכְנֹס לִפְנַי וְלִפְנִים, לֹא הֻתַּר לוֹ, כִּי אִם בַּעֲנַן הַקְּטֹרֶת לְהָסִיר עֲוֹן לָשׁוֹן הָרָע, וּבְלֹא זֶה חַיָּב מִיתָה, וְאַחַר כָּךְ הֲזָאַת הַדָּם, הֲרֵי דְּעָוֹן זֶה מְעַכֵּב כָּל הַכַּפָּרָה דַּעֲבוֹדַת פְּנִים, חֻקָּה כְּתִיב בְּהוּ, כַּיָּדוּעַ.

גַּם נוּכַל כֻּלָּנוּ לִלְמֹד מִזֶּה הַנְהָגָה יְשָׁרָה, שֶׁבְּבוֹא הָאָדָם לְתַקֵּן אֶת עִנְיָנָיו וְלָשׁוּב בִּתְשׁוּבָה לִפְנֵי ה' עַל חַטְאוֹתָיו, תְּחִלַּת הַכֹּל צָרִיךְ לִרְאוֹת לְתַקֵּן דָּבָר זֶה, וְהַיְנוּ חֵטְא הַלָּשׁוֹן, וְאָז תִּתְקַבֵּל תְּשׁוּבָתוֹ, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ אֵצֶל הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, שֶׁקֹּדֶם בּוֹאוֹ לְכַפֵּר עֲוֹן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקֳדָשָׁיו, אַף שֶׁהוּא גַּם כֵּן עֲוֹן כָּרֵת, מִכָּל מָקוֹם צִוְּתָה הַתּוֹרָה אוֹתוֹ לְתַקֵּן מִתְּחִלָּה לְכַפֵּר חֵטְא הַלָּשׁוֹן עַל יְדֵי הַקְּטֹרֶת.