מסכת תענית, פרק א, שיעור 5
הגמרא מביאה עתה דינים שונים בענין תעניות: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, הֲרֵי שֶׁהָיָה האדם מִתְעַנֶּה עַל הַחוֹלֶה, וְנִתְרַפֵּא קודם סיום התענית. או שהיה האדם מתענה עַל הַצָּרָה, וְעָבְרָה קודם סיום התענית, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה, וּמַשְׁלִים את תעניתו עד סופה.
דין נוסף: הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין, כגון שאירעה צרה בעירו וגזרו תענית על בני העיר, והלך לעיר אחרת, שאין מתענים בה, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים את תעניתו עד סוף היום. וההולך מִמָּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לְמָקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין, הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה עִמָּהֶן, כדי להשתתף בצערם. שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה, אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם כשהוא שבע, וְאַל יִנְהַג עִדּוּנִין בְּעַצְמוֹ, שלא יתקנאו בו.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, כָּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רַעֲבוֹן, כלומר, אדם שיש לו אוכל גם בשנות רעב, ומרעיב את עצמו כדי להשתתף בצערם של הציבור, נִצּוֹל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, ולא ימות בחרב או ברעב, אלא מת על מיטתו, שֶׁנֶּאֱמַר בספר איוב (ה כ) 'בְּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת', ויש לדייק, שהרי לשון 'פָּדְךָ מִמָּוֶת מֵרָעָב' מִיבָּעֵי לֵיהּ – היה ראוי לומר, אֶלָּא כך יש לדרוש את הפסוק, 'ברעב', והיינו מִתּוֹךְ שֶׁהִרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רַעֲבוֹן, 'פדך ממוות', שנִצּוֹל מִמִּיתָה מְשֻׁנָּה.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רַעֲבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מא נ) 'וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב', ללמד שלאחר שבאו שנות הרעב לא הוליד עוד בנים. תַּנְיָא בברייתא, חֲשׂוּכֵי (-מְנוּעֵי) בָּנִים, מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן אפילו בִּשְׁנֵי רַעֲבוֹן, כדי לקיים מצות פריה ורביה.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר, יָחִיד הַפּוֹרֵשׁ מֵהֶן ואינו מצטער בצערם, שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְּלַוִין לוֹ לאדם (שנאמר (תהילים צא יא) 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ') מַנִּיחִין יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים, 'פְּלוֹנִי שֶׁפֵּרֵשׁ מִן הַצִּבּוּר, אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר'. תַּנְיָא אִידָךְ – שנינו בברייתא אחרת, בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם, אֵלֵךְ אֲנִי לדרכי, וְאוֹכַל, וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עָשָׂה כֵּן, עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (ישעיה כב יג) 'הִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה, הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן, אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'. מַה כְּתִיב בַּתְרֵיהּ – ומה נאמר בפסוק שאחריו (שם יד) וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן אָמַר ה' אֱלֹהִים צְבָאוֹת', והנהגה זו, שלא להשתתף בצרת הציבור אלא לאכול ולשתות כדרכו כל השנה, זוֹ מִדַּת בֵּינוֹנִית, שעדיין יראים מהמיתה, שנאמר 'אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'. ומִדַּת רְשָׁעִים מַהוּ אוֹמֵר, (ישעיה נו יב) 'אֵתָיוּ (-בואו) אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד', הרי שאינם פוחדים כלל מהמיתה, וחושבים שגם למחר יעשו כן. ומַה כְּתִיב אַחֲרָיו – ומה נאמר בפסוק שאחריו (שם נז א) 'הַצַּדִיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק', כלומר כיון שה' רוצה להביא עליהם רעה, מסלק הוא את הצדיק מהעולם, כדי שלא יבקש עליהם רחמים.
וְכָל הַמִּצְטַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, שֶׁצִּעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר במלחמת עמלק, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יז יב) 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ', וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אוֹ כֶּסֶת לֵישֵׁב עָלָיו, שמחמת כן הוצרך לשבת על אבן, אֶלָּא כָּךָ אָמַר מֹשֶׁה, הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר, אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם, מִי מֵעִיד בִּי שלא הצטערתי עם הציבור, אַבְנֵי בֵּיתוֹ וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (חבקוק ב יא) 'כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה'.
גמרא מבארת את הדינים הנוהגים בתענית יחיד, שמקבל האדם על עצמו: אָמַר זְעִירִי, אָמַר רַב הוּנָא, יָחִיד שֶׁקִּבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה, אֲפִלּוּ אָכַל וְשָׁתָה כָּל הַלַּיְלָה שבין שני הימים, לְמָחָר, שהוא היום השני לתעניתו, מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית – אומר 'עננו' בתפילת שמונה עשרה, כיון שתענית של יחיד אינה מתחילה בלילה, אלא מהבוקר. ומאידך, לָן בְּתַעֲנִיתוֹ – אפילו אם התענה כבר מהלילה, אֵין מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית, כְּלוֹמַר, אִם לֹא קִבֵּל עָלָיו תַּעֲנִית אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד, וְהִתְעַנָּה אוֹתוֹ הַיּוֹם, וּבַלַּיְלָה שאחריו נִמְלַךְ בדעתו וְלָן בְּתַעֲנִיתוֹ כדי לצום גם לְמָחָר, אֵין מִתְפַּלֵּל תְּפִלַּת תַּעֲנִית, שֶׁהֲרֵי לֹא קִבְּלוֹ עָלָיו מִבְּעוֹד יוֹם, ותענית שמתענה האדם מעצמו בלא שקיבלה על עצמו מאתמול, אינה נחשבת תענית.
וְאָמַר רַב חִסְדָּא, כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא שָׁקְעָה עָלָיו חַמָּה – שלא סיים האדם את היום מתוך תענית, אלא אכל קודם שקיעת החמה, לֹא שְׁמֵיהּ – אין שְׁמָהּ 'תַּעֲנִית'.
אָמַר שְׁמוּאֵל, כָּל תַּעֲנִית שֶׁלֹּא קִבְּלָהּ האדם על עצמו מִבְּעוֹד יוֹם, לֹא שְׁמֵיהּ – אין שְׁמָהּ תַּעֲנִית, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל א יד) 'קַדְּשׁוּ צוֹם', כלומר, הזמינו וקבלו את הצום. מבררת הגמרא, אֵימָת מְקַבְּלָהּ – מתי הזמן הראוי לקבל את הצום. אָמַר רַב, בְּמִנְחָה – בזמן המנחה יקבל על עצמו את הצום שלמחרת, ואפילו היה מהלך בשוק באותו זמן, אומר 'הריני בתענית למחר', ולאו דוקא בזמן המנחה, אלא אפילו זמן רב קודם התענית, ואפילו כמה ימים קודם לכן (אלא שהזמן האחרון לקבלת התענית הוא במנחה של ערב התענית, קודם שיחשיך היום). וּשְׁמוּאֵל אָמַר, דוקא בִּתְפִלַּת הַמִּנְחָה יש לקבל את התענית, ולא קודם לכן, ואומר זאת בסוף התפילה כתוספת ריצוי ותחנונים, עד שאומר 'הריני בתענית למחר'. אָמַר רַב יוֹסֵף, כְּוָותֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל מִסְתַּבְּרָא – מסתבר לפסוק כדברי שמואל, שיש לקבל את התענית בתפילת המנחה הסמוכה לה וְכוּ', ובגמרא מבואר שדייק כן רב יוסף מהלשון במגילת תענית, שקבלת התענית צריכה להיות בתפילת מנחה הסמוכה לה.
(ספר יוחסין)
