מסכת תענית, פרק א, שיעור 7

הרי"ף מביא עתה את סוגיית הגמרא בברכות, לגבי 'טעימה' בתענית: גַּרְסִינָן במסכת ברכות (יד.) בְּפֶרֶק הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה, בְּעָא מִינֵּיהּ אַשִּׁיאָן תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי אַמִּי מֵרַבִּי אַמִּי – אַשִּׁיאָן, שהיה רגיל לשנות משניות וברייתות לפני רבי אמי, שאל את רבי אמי שאלה זו, אדם הַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית, מַהוּ שֶׁיִּטְעוֹם – האם מותר לו לטעום את התבשיל, לדעת אם הוא מתובל כראוי. וצדדי הספק הם כך, אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה קַבִּיל עֲלֵיהּ – האם קיבל על עצמו רק להמנע מאכילה ושתיה ממש, וְהָא לֹא קָא אָכִיל – והרי אינו 'אוכל' אלא רק טועם, והדבר מותר. אוֹ דִּילְמָא – או שמא נאמר, הֲנָאָה קַבִּיל עֲלֵיהּ – קיבל הוא על עצמו להמנע מהנאה של אכילה ושתיה, וְהָא קָא מִתְהַנֵי – והרי גם בטעימת התבשיל יש לו הנאה של אכילה.

אָמַר לֵיהּ רבי אמי, טוֹעֵם, וְאֵין בְּכָךָ כְּלוּם. תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, מַטְעֶמֶת – טעימת התבשיל לראות אם הוכן כראוי, אֵינָהּ צְרִיכָה בְּרָכָה. וְהַשָּׁרוּי בְּתַעֲנִית טוֹעֵם, וְאֵין בְּכָךָ כְּלוּם.

מבררת הגמרא, וְעַד כַּמָּה – מהו השיעור שניתן להחשיבו כ'טעימה' בלבד, ולא כאכילה. רַבִּי אַמִּי וְרַבִּי אַסִּי טַעֲמֵי עַד רְבִיעָתָא – היו טועמים עד שיעור רביעית הלוג. וּמְפָרְשֵׁי רַבָּנָן – ופירשו רבותינו דְּצָרִיךְ לְאַזְהוּרֵי – שצריך להזהיר את הטועם תבשיל ביום תענית, כִּי הֵיכִי דְּלֹא לִיבְלַע כְּלוּם – שלא יבלע כלום מהתבשיל.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי בִּנְדָרִים בְּפֶרֶק קוֹנָם יַיִן שֶׁאֲנִי טוֹעֵם (פ"ח ה"א), אדם שנָדַר לְהִתְעַנּוֹת, וְשָׁכַח וְאָכַל, כְּבָר אִבֵּד (-הפסיד) את תַּעֲנִיתוֹ, ויכול להמשיך לאכול באותו היום. רַבִּי אַבָּא אמר בְּשֵׁם רַבָּנָן דְּתַמָּן – בשם החכמים שבבבל, וְהוּא – דין זה הוא רק באופן שֶׁאָמַר שיתענה 'יוֹם' סְתָם, ולא פירט איזה יום, וּמִתְעַנֶּה יוֹם אַחֵר כְּדֵי לְקַיֵּם נִדְרוֹ, הוֹאִיל וְשָׁכַח וְאָכַל בְּיוֹם זֶה, ובכך איבד את האפשרות שיום זה יהיה יום קיום נדרו. הָא – אבל אִם אָמַר בפירוש שיתענה ב'יוֹם זֶה', גם אם שכח ואכל באמצע היום, מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים – מסיים את תעניתו. וְלֹא אֲמָרָן – ולא נאמר דין זה, שהפסיד את תעניתו, אֶלָּא אִם אָכַל אכילה ממש, אֲבָל אִם רק טָעַם, לֹא – לא הפסיד, ומבאר הרי"ף, כְּלוֹמַר, אֲפִלּוּ אם אָמַר 'יוֹם' סְתָם, אִם לֹא אָכַל אֶלָּא טָעַם בִּלְבָד, מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים אוֹתוֹ הַיּוֹם, ויוצא ידי חובת נדרו.

דין נוסף בעניני תענית יחיד: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, לוֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ, כלומר, אדם שקיבל על עצמו לצום יום אחד, והתחיל לצום ביום מסוים כדי לקיים את נדרו, יכול להפסיק את התענית באמצע היום ולהתענות בפעם אחרת (ויש אומרים שאפילו אם קיבל על עצמו יום מסוים, יכול להפסיק את התענית ולצום ביום אחר (ר"ן)). ומוסיף רב יהודה ואומר, כִּי אֲמְרִיתָהּ קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל – כאשר אמרתי דין זה לפני שמואל, אָמַר לִי, פְּשִׁיטָא – פשוט שכן הוא הדין, לֹא יִהְיֶה אֶלָּא נֶדֶר – והרי אפילו אם נחשיב את קבלת התענית כנדר, מִי לֹא מַשְׁלִים וְאָזִיל לְמָּחָר וּלְיוֹמָא אָחֳרָא – וכי אינו יכול להשלים את נדרו למחרת או ביום אחר, וכמו שהנודר מטבע לצדקה יכול ללוות אותה ולתת אחרת תחתיה, כך אדם זה יכול 'ללוות' את היום הזה ולאכול בו, ו'לפרוע' על ידי שיתענה ביום אחר.

הגמרא מבארת ש'תענית חלום' אי אפשר ללוות ולפרוע: רַב יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ (-בנו) דְּרַב אִידִי, אִיקְּלַע לְבֵי רַב אַשִּׁי – הזדמן לביתו של רב אשי, אָמְרוּ לֵיהּ בני הבית, לִטְעֹם מַר מִידִי – יאכל אדוני דבר מה, אָמַר לְהוּ, בְּתַעֲנִית יָתִיבְנָא – אני יושב בתענית. אמרו לו, וְלוֹזִיף מַר וְלִיפְרַע – ילווה אדוני את תעניתו, ויפרענה על ידי שיצום ביום אחר, מִי לֹא סָבַר לָהּ מַר – האם אין אדוני סובר לְהָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, לוֹוֶה אָדָם תַּעֲנִיתוֹ וּפוֹרֵעַ. אָמַר לְהוּ – השיב להם רב יהושע, תַּעֲנִית חֲלוֹם הוּא – אני מתענה תענית חלום, ואיני יכול להתענות ביום אחר, דְּאָמַר רַבָּה בַּר מְחַסְיָא, אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא, אָמַר רַב, יָפָה תַּעֲנִית לַחֲלוֹם – מועילה התענית לבטל חלום רע, כְּאֵשׁ לִנְעוֹרֶת – כמו אש השורפת במהירות ובקלות פסולת של פשתן, וְאָמַר רַב חִסְדָּא על מימרא זו, וּבוֹ בַּיּוֹם – ובלבד שיתענה באותו היום שחלם בו. וְאָמַר רַב יוֹסֵף, וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת מותר להתענות תענית חלום, כיון שהתועלת בתענית זו היא רק כשמתענים בו ביום.