מאמר שלישי, לט 2

המשך לט. החבר: מצוה זו של "לא תסור" היא המקור לחיוב מצוות דרבנן, כגון: מצות מקרא מגלה ופורים, נר חנוכה, קריאת ההלל כולו בברכת "לגמר את ההלל", וקריאת חלק ממנו בברכת "לקרא את ההלל", נטילת ידים וערוב, ומשום מצוה זו (של 'לא תסור') אנו מברכים עליהם "אשר קדשנו במצותיו וצונו", ולו היו נקבעים חקים אלה לאחר שיצאנו לגולה, לא היו נקראים מצוות ולא היינו חייבים לברך עליהם כי היו נקראים "תקנה" או "מנהג".

רוב המצוות נתפרשו על ידי משה רבנו בעצמו, והן 'הלכה למשה מסיני', ורק מקצתן נקבעו על ידי הסנהדרין ולפי התנאים הנזכרים, וההגיון מחיב דבר זה, כי עם ישראל היו במדבר ארבעים שנה, פנויים מטרדת פרנסה, בלי דאגה למזון או ללבוש או לדיור, והם צבור גדול (של מאות אלפי איש), ומשה נמצא עמם, והשכינה אינה זזה מהם, ומשה ציוום כבר בעצמו בכללי המצוות. וכי יעלה על הדעת שלא ישאלו אותו לעתים קרובות על פרטי המצוות וחלוקי דיניהם, והם ימסרו לדורות הבאים את הפירושים וחלוקי הדינים? וכן משמעות הכתוב: "והודעתי את חקי האלהים ואת תורתיו", (והם פרטי הדינים שאינם מפורשים בספר התורה).