מה עונשו של מי שמתאבל על ירושלים?
זו לא טעות דפוס,
זו שאלה אמיתית, מה העונש הראוי למי שמתאבל על ירושלים?
בגמרא (ב"ק נט:) מסופר על אמורא בשם 'אליעזר זעירא' שהגיע למקום שלא הכירו אותו,
וראו שהוא נועל נעליים שחורות בתור אבלות על חורבן ירושלים, ועונשו נחרץ לאלתר: מאסר.
רק כשהצליח להוכיח על ידי משא ומתן תורני ממושך שהוא אכן אדם גדול וראוי להתאבל על ירושלים – שוחרר לדרכו.
אדם אחר היה נותר במאסר בשל חטא הגאווה, וכמו ששאלוהו – 'וכי חשוב אתה להתאבל על ירושלים'?
הפתיחה במעשה זה – לא באה כדי לזלזל חלילה באבלות על החורבן,
אלא כדי לחדד את הנדרש מאיתנו בימים אלו.
החפץ חיים כותב בפתיחת ספרו שלפעמים היצר הרע דוקא הוא שהופך את חטא 'לשון הרע' למשהו מוגזם ומאיים במיוחד,
כדי שהאדם יירתע ויחשוב שבין כך הוא לא יכול לעמוד בכך,
ומכאן הדרך קצרה לשחרור כל המעצורים.
כך גם עלול לקרות בענין האבילות על החורבן.
בימים אלו, אנו נתקלים באנשים רבים שמתקשים לעכל את ההוראות הטכניות של האבלות על החורבן:
לא לכבס, לא להתרחץ, לא לקנות דברים משמחים, ועוד ועוד.
ומאידך, הם הרי לא באמת מתאבלים על ירושלים, ולא מרגישים צער על חסרונה. אז בשביל מה 'לרמות את עצמינו'?
מכאן, למרבה הצער, הדרך קצרה גם לזלזול בהלכות הנוהגות בימים אלו.
אין טעות גדולה מזו.
אם כבר בזמן חז"ל, מאות שנים בלבד לאחר החורבן, כאשר עדיין היה אפר פרה אדומה, תכלת להטלה בציצית,
ועדיין היו עולים בכל שנה לירושלים החרבה 'זכר' לעליה לרגל,
אף על פי כן אדם רגיל לא התיימר להתאבל על ירושלים.
קל וחומר בזמנינו, מרחק שנות אור מאותם דורות, נדירים עד מאד האנשים המתאבלים באמת על ירושלים.
כשאמרו חז"ל 'כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בבניינה,
וכל מי שאינו מתאבל על ירושלים אינו זוכה ורואה בבניינה'
אין הכוונה לאבילות בלב, אלא לקיום המצוות המעשיות שתקנו חז"ל כאבלות על החורבן.
אם יהיו שני בני אדם, האחד לא חש בליבו כל צער על חורבן הבית, אך מדקדק בכל המצוות הנוהגות בימים אלו,
וחברו, משתדל לעבוד על ליבו לחוש צער ואף מוזיל דמעה ב'בונה ירושלים',
אך 'קשה לו' עם הענין הזה של לא ללבוש בגדים מכובסים כל הימים הללו, ולכן הוא מתיר לעצמו לחרוג ממסגרת ההלכה בנושא זה,
הרי הראשון נכנס להגדרה של 'המתאבל על ירושלים',
שכן הוא זה שקיים את מנהגי האבלות, ויכול לצפות לזכות בראיית בניינה, וחברו עדיין לא נכלל בהבטחה זו.
בנפש החיים מאריך מאד בעניין נתינת הדגש על הפעולות של המצוות, לעומת חלק המחשבה שבהם,
והבן איש חי מתבסס על כך גם לעניין תיקון חצות ושאר עניני האבלות על החורבן,
שגם בהם העיקר הוא המעשה והדיבור, ולאו דווקא המחשבה.
כמובן, מי שמקיים את כל המצוות המעשיות של האבלות,
ובנוסף לכך גם משתדל להתבונן באבדה הרוחנית של חורבן בית המקדש וירושלים – יכול להגיע לדרגות נפלאות.
אך אין לערבב בין הנושאים,
ואל לנו לכרוך את המצוות המעשיות, שהם עיקר העיקרים,
עם תחושות והרגשות, שבהם לא חייבונו חז"ל, והעבודה עליהם היא כמו כל עבודה רוחנית בכל תחום ממצוות התורה.
חז"ל תחמו במדוייק את ההלכות הנוהגות בימים אלו: כביסה, רחיצה, קניות, בניה ועוד,
ובקלות ניתן לברר את דבר ההלכה בכל נושא אפשרי.
לא קל לאנשים בדורנו להרגיש כאותם גדולי עולם שהתאבלו על ירושלים.
אך בכל מקרה נדרש מאיתנו לעשות את מה שחז"ל קבעו כדרכה של אבלות.
ורק מי שנמנה על 'המתאבלים על ירושלים', בקיום דינים אלו,
הוא שזוכה ורואה בבניינה.
________
זה לא נגמר כאן.
יש דברים שרצית לומר…
