שיעור 137, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר

אי ַּב ְעָיא ְלה ו – הסתפקו בני הישיבה, ֵעד אֶ חָ ד ב ְ מִ לְ חָ מָ ה,
המעיד על אדם שמת במלחמה ]ולהלן יבואר שלדעת
הרי"ף מדובר באופן שאומר שקברו[, ַּמה ו – מה דינו,
האם נאמן הוא בעדות זו להתיר את אשתו, ומבארת
הגמרא את צדדי הספק, ַּטֲע ָמא ְ ד ֵעד אֶ חָ ד ִ ד ְמ ֵהי ָמן –
האם הטעם שעד אחד נאמן להעיד לאשה שמת
בעלה הוא ִמ ש ום ְ ד ִמי ְל ָתא ַּדֲע ִביָדא לְ אִ יג ַּ ל וֹ יֵי וְ לֹא מְ ש ַּ ק ֵ ר
– כיון שזהו דבר העשוי להתברר, אם יבוא הבעל
ויראו שהוא עדיין חי, ואין אדם משקר בדבר העשוי
להתברר, וממילא הָ כָ א נַּ מ ִ י – גם כאן, כיון שזהו דבר
העשוי להתברר, לֹא מְ ש ַּ ק ֵ ר, ונאמן הוא להתירה
להנשא. אוֹ ִ די ְל ָמא – או שנאמר, ַּטֲע ָמא ְ ד ֵעד אֶ חָ ד –
הטעם שהאמינו חכמים לעד אחד המעיד לאשה שמת
בעלה, היינו ִמ ש ום ְ ד ִהיא ג ו ָפ ה ַּ דְייָקא ו ִמיְנ ְס ָבא – כיון
שהיא עצמה מדקדקת היטב ומבררת שאכן מת בעלה
קודם שתינשא, וְ הָ כָ א – ואילו כאן )זימנין דסניא ליה
ו(לֹא ַּ דְייָקא ו ִמיְנ ְס ָבא – אינה מדקדקת ומבררת את
הדבר, ]כיון ְ ד ָא ְמָרה ִבְדָד ֵמי – שסבורה היא באומד
דעתה שבודאי מת בעלה מחמת המלחמה, וסומכת
לגמרי על דברי העד, ובאופן כזה לא התירו לה
חכמים להנשא[.
וַּ אֲ תֵ ינָ ן ְל ִמ ְפ ְש ַּט ה מֵ הָ א ְ ד ַּתְנָיא – ובאה הגמרא לפשוט
ספק זה ממה ששנינו בברייתא, ַּמֲע ֶשה ב ִ ש ְ נֵי ַּת ְל ִמיֵדי
חֲכָ מִ ים ֶש ָהי ו ב ָ אִ ין ִעם אַּ ב ָ א יוֹ סֵ י ב ֶ ן סִ ימָ אִ י ב ַּ ס ְ פִ ינָ ה,
ְו ָט ְבע ו, ְו ִה ִ שיא רַּ ב ִ י אֶ ת נְ ש וֹ תֵ יהֶ ן ַּעל ִפי עדות של נָ ש ִ ים,
שראו שטבעו בים. ומבארת הגמרא את הראיה, וְ הָ א
מַּ יִ ם כ ְ מִ לְ חָ מָ ה ָ דמ ו – והרי דינו של אדם שהעידו עליו
שטבע במים, הוא כדין אדם שהעידו עליו שנהרג
במלחמה, שבשני המקרים עשויה האשה לטעות
ולחשוב שמת מתוך אומדן הדעת, ו ֵמ ָאה נָ ש ִ ים ְכ ֵעד
אֶ חָ ד ָ דמ ו – דינם של מאה נשים המעידות הוא כדינו
של עד אחד כשר המעיד, ְוָק ָתֵני – ושנינו על אופן זה
בברייתא, ְו ִה ִ שיא רַּ ב ִ י אֶ ת נְ ש וֹ תֵ יהֶ ן, אַּ לְ מָ א – ומוכח
מכך ְ ד ֵעד אֶ חָ ד נֶאֱ מָ ן ב ַּ מ ִ לְ חָ מָ ה, ואין חוששים שהאשה
תינשא על פי עדות העד בלא לברר תחילה בעצמה
שמת בעלה.
וְ דָ חֵ ינַּ ן – ודחתה הגמרא, וְ תִ סְ ב ְ רָ א – וכי סבור אתה
שניתן לדמות את הדברים, וְ הָ א מַּ יִ ם ש ֶ אֵ ין לָ הֶ ן סוֹ ף
ִניְנה ו – והרי אותו מעשה של שני תלמידי חכמים
שהעידו עליהם היה במים שאין רואים את הקצה
שלהם, וְ אדם שהעידו עליו שטבע במַּ יִ ם ש ֶ אֵ ין לָהֶ ם
סוֹ ף, ִא ְש תֹו ֲאס וָרה, כיון שחוששים שמא עלה מהמים
במקום אחר, רחוק משם, אֶ ל ָ א ודאי הֵ יכִ י ָ ד ִמי הָ כָ א –
באיזה אופן היה המעשה שבברייתא, כ ְ גוֹ ן ְ דָק ַּא ְמָרן
ַּא ס וִקיְנה ו לְ קַּ מ ָ ן – שהעידו אותן נשים שהעלו אותם
מהים לפניהן, ַּוֲחז ונ וה ו ְל ַּא ְל ַּתר – וראו אותם מיד ]כיון
שלאחר זמן משתנית צורת המת, ואי אפשר לסמוך
על הכרתו[, וְ קָ אָ מְ רֵ י סִ ימָ נִ ין ִ דיְדה ו – והעידו הנשים על
סימניהם של אותם שני תלמידי חכמים, ְ דבאופן זה
לָ או ֲע ַּלְיה ו קָ א סַּ מְ כִ ינָ ן – אין אנו סומכים על עדותם
בפני עצמה, ועל כך שהאשה תברר את הדברים לפני
שתינשא, שהרי ראינו אותם שמתו, אֶ ל ָ א אַּ ס ִ ימָ נִ ין ה וא
ד סַּ מְ כִ ינָ ן – אלא סומכים אנו על הסימנים שאמרו ְ ָקא
הנשים, שעל אותם סימנים אין חשש שאומרים את
דבריהם מתוך אומדן דעת, וְ לֵיכ ָ א לְ מִ גְ מַּ ר ִמי ַּנ ה
ד אַּ נ ָ ש ִ ים – ואין ללמוד מדין זה שניתן לסמוך ְ ַּס ְמ ִכיָנן
על עדותן של נשים במלחמה או בטביעה בים, ְוה וא
ַּה ד ְל ֵעד אֶ חָ ד, וְ לֹא אִ פְ ש ִ יט ָבֲעַּיין – ולא נפשט ספק זה, ִ ין
אם יש לסמוך על עדות עד אחד או עדות של כמה
נשים על אדם שמת במלחמה או טבע בים.
הרי"ף מברר את ההלכה בנידון זה על פי גמרא
במקום אחר: אֶ ל ָא ִמיה ו – אמנם יש לפשוט ספק זה,
כ ֵ יוָ ן ְ ד ַּא ְמִריָנן ב ְ פִ רְ קָ א ִ ד ְלַּק ָמן – מהמעשה שהביאה
הגמרא להלן )קכא.(, ַּהה וא ג ַּ בְ רָ א ְ ד ָט ַּבע ב ְ דִ יגְ לַּת –
מעשה באדם שטבע בנהר חדקל, ְו ַּא ְסק ו ה אַּ ג ִ יש ְ רָ א –
והעלוהו על גשר של מקום ִ דשמו ש ְ בִ יסְ תָ נָ א, וְ אַּ ס ְ בָ א
רָ בָ א ִלְד ִבי ְתה ו – והשיא רבא את אשתו ַּא ֻּפ ָמא
ד – על פי עדות של שושבינו שהכיר את ְ ש ו ְש ִביָנא
אותו אדם לְ בָ תַּ ר ֲח ִמ ָשא יוֹ מֵ י – לאחר חמשה ימים,
ד אֶ חָ ד ב ְ מַּ יִ ם ש ֶ אֵ ין לָ הֶ ם ַּש ְמ – ויש ללמוד מכך ְ ֵעד ִעיָנן
סוֹ ף נֶאֱ מָ ן, כפי שהיה שם, שהתיר רבא את אשתו על
פי עדות של עד אחד שהכירו.
מוסיף הרי"ף, וְ דין זה הוא דַּ וְ קָ א הֵ יכָ א ְ ד ָא ַּמר – באופן
שאותו העד העיד ואמר ַּא ְסק ו ָה לְ קַּ מ ָ אִ י – העלו אותו
מהמים לְפָ נַי, ַּוֲחִזי ֵתי ה ְל ַּא ְל ַּתר – וראיתיו מיד
כשהעלוהו מהמים, ְו ִאי ְש ְתמֹוַּד ְעָנא ֵלי ה ְ ד ִאיה ו ְפלֹוִני –
והכרתי אותו שהוא אדם פלוני, וְ כַּ ד אַּ ס ִ יקְ נָ א ְל ַּמֲע ֶשה –
וכפי שהסיקה הגמרא באותו מעשה ִ ד ְשֵני ַּת ְל ִמיֵדי
חֲכָ מִ ים ֶש ָהי ו ב ָ אִ ין ִעם אַּ ב ָ א יוֹ סֵ י ב ֶ ן סִ ימָ אִ י, וְ כִ דְ אַּ מְ רִ ינָ ן
ְו ַּא ְס אַּ ג ִ יש ְ רָ א – וכפי ד ב ְ דִ יגְ לַּת ק ו ה ְב ַּהה וא ג ַּ בְ רָ א ְ ָט ַּבע
שאמרה הגמרא לגבי אותו אדם שטבע בנהר חדקל
והעלו אותו על הגשר, וכשם שכך הוא הדין במים
שאין להם סוף, ה וא ַּהִ דין ְל ֵעד אֶ חָ ד ב ְ מִ לְ חָ מָ ה, הֵ יכָ א –
באופן ְ ד ָא ַּמר מֵ ת וְק ַּבְר ִתיו. וְ אִ י לֹא קָ א מַּ סְ הֲדִ י הֲכִ י –
אבל אם אינם מעידים על כך, שראוהו מיד והכירו
אותו, ַּוֲא ִפי ל ו ְתֵרי סָ הֲדֵ י לָא סָ מְ כִ ינַּ ן ֲע ַּלְיה ו – אין
סומכים אפילו על עדותם של שני עדים בענין זה, וְ כָ ל
ש ֶ כ ֵ ן שאין סומכים על עדות של ֵעד אֶ חָ ד אוֹ ִא ָשה כיון
דחָ יְ יש ִ ינַּ ן ִ די ְל ָמא ָאֻּא ְמַּ דן ַּ ד ְע ָתא קָ א מַּ סְ הֲדִ י – שמא הם
מעידים מתוך אומד הדעת, ולא מתוך הכרה ברורה,
ואי אפשר לסמוך על עדות כזו כדי להתיר אשה
להנשא. פוסק הרי"ף: וְ כֵ ן הִ לְ כְ תָ א.